מנחת חינוך · סימן קס״א, ג׳

ונכלל במצוה זו נבלת עוף טהור והדינים עיין ר"מ כאן פ"ג דנבלת עוף טהור או שמת' או שנתקלקל' השחיטה דהוי נבלה אין מטמא לא במגע ולא במשא אלא בתוך בית הבליעה ושיעורה בכזית אם אכל כזית והי' כזית בבה"ב נטמא האדם ונעשה ראשון לטומאה וגם מטמא בגדים וכלים שהוא נוגע בהם בשעה שהנבלה היא בבית הבליעה וגם אם נוגע באוכלים נעשים ראשונים כמו שכתבתי לעיל חוץ מאדם וכ"ח הכלל דבית הבליעה כאן הוי לענין זה כמשא בנבלת בהמה לענין טומאת בגדים ולאחר שנבלע הו"ל כמו פירש מטמאי' דאינו מטמא בגדים והו"ל ראשון. והכורך כזית נבלת עוף טהור בדבר מאכל בחזרת וכיו"ב ובלעו אף על פי שלא נגע בגרונו טמא והטעם דמין במינו אינו חוצץ כיון דהוי מין מאכל אבל אם כרכו בסיב ובלעו אינו טמא וה"ז טהור דחוצץ כ"ה בר"מ ובכ"מ מבואר ד"ז ועבמ"ל פי"ד מהמ"א. הבולע נבלת עוף טהור והקיאה קודם שתתעכל אינו מטמא בבית הבליע' שאינה מטמאה אלא בשעת בליעה ולא בשעה שמקיאה והוא מת"כ נדרש מקרא עיין בכ"מ. האוכל מעצמות כו' עיין ר"מ דנחשבים הרבה דברים שאין מטמאין וכן הדם אינו מטמא ואם נפסדה מאכילת כלב טהורה וכן אם יבשה כחרס כו' כמש"ל וכן בסרוח מעיקרא בודאי כיון שנפסד מאכילת אדם טהור כמו בפ"א גבי נבלת בהמה וסמך אדלעיל והאוכל נצל של נבלת העוף טהור ועיין כסף משנה אף דבנבלת בהמה כ' שהוא ספק דהוא אבעיא בנזיר מכל מקום בנצל עוף פשיטא לי' דטהור עבמ"ל מ"ש ע"ז. עוף טרפה שנשחטה אפילו נשחט בעזרה שחיטתה מטהרתה הכלל השחיטה מטהרה בכ"ע בין קדשים בין חולין בין מבפנים בין מבחוץ אך המולק דוקא אם מלק בפנים כדינו ולא נמצא בה דבר הפוסל הן ממין הגדולים שפוסלים בעוף וגם נמצאת כשרה היא טהורה אבל אם נמצא דבר הפוסל אין המליקה מטהרת והמולק קדשים בחוץ או חולין בפנים מטמאין הכלל מליקה אינה מטהרתו רק אם הוא כדינו ובאם לאו היא נבלה אך שחיטה בכ"ע מטהר. בשר מן החי טהור כמו בבהמה ואבר מן נבלת העוף אף שבבהמה אבר מטמא בכ"ש כאן אין אבר מטמא אלא בכזית בשר כי נתמעטו אברים בת"כ וכן אמ"ה בעוף טהור לגמרי לא כאמ"ה מבהמה ושרצים ונתמעטו מפי השמועה עיין ר"מ כאן וכ"ז בנבלת עוף טהור אבל נבלת עוף טמא אין לו טומאה כלל אפילו בבית הבליעה רק טומאת אוכלין. הכלל אין לו שום טומאה דכ"ה גזירת הכתוב דוקא עוף טהור. וד"ז דנבלת עוף טהור מטמא בבה"ב מפורש בתורה והנפש אשר תאכל כו' ונרא' דלגמרי דינו כאכילה ואם לא אכל הכזית בב"א ושהה בכא"פ מצטרף ובמשהו האחרון שנשלמה הכזית נטמא ונטמאו הבגדים והכלים שנוגע וכ"ה בזבחים דכזית מצטרף בכא"פ ע"ש בד"ע דנלמד מקרא כיון דחידוש הו"א אפילו ביותר מצטרף על כל פנים כיון דכתי' אכילה הו"ל ככל אכילה שבתורה ונ"ל ג"כ כמו דהדין גבי מאכ"א בר"מ פי"ד אם אכל ח"ז והקיאו וחזר ואכל אותו ח"ז דחייב דהנאת גרון איכא והוא בש"ס דחולין חזינן באיסורין דכתיב לא יאכל חייב בכה"ג דזה הוי אכילה ה"נ זה הוי אכילה. ובזה מיושב היטב ד' הר"מ התמוהים לכאורה לפמש"ל דהר"מ סובר בפ"א מהט"מ דטומאת משא אפילו בלא זז ממקומו כלל וסובר דטומאת בית הבליעה ה"ל טומאת בה"ס ומטמא במשא כמ"ש כאן להדיא דהתוחב לחבירו כזית נבלת בהמה לתוך בה"ב טמא משום נושא אם כן היאך יפרנס מה שמבואר בש"ס כ"פ בנדה דמ"ב דנבלת בהמה אינה מטמאה בבה"ב תפ"ל דנטמא במשא וג"כ מטמא בגדים ומזה הוכיח הר"ש פ"ה דזבים דנושא דוקא בנד ממקומו וכל הנהו מיירי דלא זז ממקומו ע"כ אינו טמא משום משא ע"ש אבל הר"מ דס"ל דמשא בכ"ע טמא איך יפרנס סוגיות אלו ולפמ"ש הנה נכון דנבלת בהמה דהתור' טמא' משום מגע ומשא ולא משום אכילה אם כן בנושא ודאי אינו טמא אלא אם נושא הכזית בב"א ואם נשא הח"ז והניחו מידו וחזר ונשא ח"ז תיכף אינו טמא והוא פשוט עיין ר"מ פ"ב אם כן באוכל כזית אך לא הי' בב"א אלא פחות פחות מכזית ע"י צירוף כא"פ ל"ש צירוף לענין נושא ואף שכל הכזית הוא עתה במעיו מכל מקום הו"ל טומא' בלועה אך בעוף הוא גזירת הכתוב דמטמא בדרך אכילה לא משום נושא אם כן מצטרף בכא"פ כמ"ש ומחמת נושא ל"ש צירוף כלל אם אינו נושא בב"א וכ"ש באוכל ח"ז נבל' מבהמ' והקיאה וחזר ואכל דל"ה אלא ח"ז ל"ש טומאת משא כלל דאם נושא ח"ז וחוזר ונושא אפילו ח"ז אחר ומכ"ש ח"ז זה אין שייך טומאה כלל אבל בנבלת העוף הוא גזירת הכתוב דבדרך אכילה כמו באיסורים כן גזרה התורה טומאה אם כן יש חילוק בין טומאת משא לנבלת עוף טהור דהוא אינו בתורת משא רק בתורת אכילה ובזה דוחה רבא הראי' של אביי בנדה מ"ב דבית הבליע' הוי טומאה בלועה ורבא דוחה מט"ז כמ"ש הר"ש לשיטתו דרבא דוחה מטעם דבעינן זז ממקומו ע"ש וכ"כ התוס' שם ולהר"מ מט"ז וז"ב לענ"ד דיש חילוק גדול. והכלל דכאן הוא בתורת אכילה הו"ל הטומאה בגוונא דהוי אכיל' לענין איסור דאשר תאכל כתיב כנל"ב בעזה"י. אך ק"ל לפמ"ש דהתורה לא טימאה רק בדרך אכילה אם כן למה כתב הר"מ דנבלת עוף טהור שנפסד' מאכילת כלב טהור כמ"ש בפ"א גבי נבלת בהמה ובשרץ ויצא לו מבכורות ונזיר ע' כ"מ ולמה יהי' צריך כאן דוקא שנפסל מאכילת כלב בשלמא נבלת בהמה או שרץ דהתור' טימאה במגע ובמשא קים להו לחז"ל מקרא עי' בבכורות דכ"ג שהוא ראוי לכלב ואף דנפסל מאכילת אדם מכל מקום הו"ל נבלה אבל כאן דהתורה טימאה באוכל דכתי' והנפש אשר תאכל כו' למה בפי"ד מהמ"א גבי איסור פוסק הר"מ דאיסור שנסרח מאוכל אדם פטור על אכילתו כיון דכתי' ל"ת א"ח על שלכד"א אם כן כאן נמי דהתורה כתבה דהטומא' בדרך אכילה אם כן בנפסל מאכילת אדם דל"ה אכיל' מפני מה מטמא וצ"ע. והנה הר"מ אינו מביא ד"ז דבכא"פ מצטרף דסמך עצמו אמ"ש במאכ"א כיון דכתי' כאן אשר תאכל וכן לא יאכל לטמא' אם כן הו"ל כמו כל האיסורי' בדר"א ובצירוף כא"פ וכ"נ מהסוגי' דזבחי' דר"מ מצריך קרא דה"א דמצטרף אפילו ביותר מכא"פ כיון דחידוש הוא ע"ש אע"ג דאין הלכה כר"מ בענין פלוגתי' ע"ש על כל פנים אפילו בלא קרא ולא נא' דחידוש הוא על כל פנים מצטרף בכא"פ. והנה לא אוכל לנטות ימין ושמאל דכאן גזרה התורה דוקא בדרך אכילה כמו בכל מ"א אך זה צ"ע כמ"ש דלא יטמא בנפסל מאכילת אדם לחוד וצ"ע. והנה ק"ל דכאן מבואר בסוגי' כיון דחידוש הוא אפילו ביותר מכא"פ מצטרף וצריך קרא על כל פנים מבואר דע"פ הסברא מצטרף ביותר מכא"פ ג"כ אך הל"מ דאין מצטרף ביותר מכא"פ וכאן כיון דחידוש הוא אפשר לא גמירי הלכה וביותר ג"כ מצטרף ובחולין ק"ג ע"ב מבואר שם גבי אמ"ה חלקו מבחוץ פטור ופירש"י ד"ה מהו כו' מי מצטרף ככל איסורים דקיימא לן בכא"פ כו' א"ד כיון דחידוש הוא דהא גידים ועצמות כו' אין לך בו אלא חידושו וכי אכיל בב"א חייב דסתם אכילה בב"א משמע אבל לחצאין לא עכ"ל מבואר כאן להיפוך כיון דחידוש הוא אינו מצטרף אפילו בפחות מכא"פ וצריך דוקא בב"א ושם מבואר מחמת החידוש מצטרף אף ביותר מכא"פ וצריך קרא לזה. וע"ש בפירוש תוס' ור"מ פ"ה מהמ"א דפוסק כן וע"כ משום החידוש צ"ל דוקא בב"א ובזבחים מפורש דמשום חידוש מצטרף אפילו ביותר מכא"פ וצ"ע וכבר עלתה קושי' זו ע"ש גדולי ישראל. וע' כתובות ד"ל ע"ב מבואר שם דאיכא מקום בבה"ב דאי בעי לאהדורי מצי מהדר ואיכא מקום דלא מצי להדורי. ואני מסופק בכאן אם הי' בבה"ב במקום דמצי למהדר והדרי' דלקח אותו מבה"ב אם הוא טמא כיון דהוי בבה"ב א"ד כיון דמצי למהדר לא הוי בבה"ב ואינו טמא וכן לענין חיוב מאכ"א או אכילת מצוה אם זה הוי כמו אוכל לדידן דפסקינן דהנאת גרון די בלא הנאת מעיו וצ"ע בסוגי' דכתובות שם. והנה הרהמ"ח מביא כאן הת"כ דכתי' לאלה תטמאו וכתי' בנבלתם לא תגעו כו' הא כיצד הוא רשות כו' וזה דעת אחרים בת"כ אבל ת"ק דורש ובנבלתם לא תגעו ברגל וער"מ פט"ז מהט"א ושם כת' ואם נטמא אינו לוקה ועיין כסף משנה ובמ"ל שמסופק אם הוא איסור תורה לטמא עצמו ברגל או רק איסור דרבנן ומביא בשם רמב"ן דהוא רק איסור דרבנן ע"ש ומה שיש עוד להאריך במצוה זו אין כאן מקומו ואם אבא להאריך צריך חיבור מיוחד: