מנחת חינוך · סימן ק״ס, א׳

שנצטוינו כו'. הדינים מבוארים בר"מ ה' טומאת אוכלים וכלים ולהאריך צריך חיבור גדול אך אכתוב בקיצור נמרץ שרשי הדינים. כל האוכלים המיוחדים למאכל אדם מקבלין טומאה ואם אינו מיוחד למאכל אדם טהור ואין מקבל טומאה ויש אוכלים שא"ר למאכל אדם מכל מקום אם חישב עליהם למכ"א מקבלין טומאה ויש שאין מחשבה מועלת בהם הכל תמצא בר"מ פ"א מהל' ט"א. ושיעור אוכל לקבל טומאה דעת הר"מ פ"ד כאן ודעת רש"י בקצת מקומות דנטמא בכ"ש וא"צ שיעור אך לטמא אוכל ומשקה אחר צריך שיעור כביצה. הכלל טומאת עצמו בכ"ש ולטמא אחרים כביצה. ודעת תוס' והרבה ראשונים דאף לטומאת עצמן היינו לקבל טומאה צריך ג"כ כביצה ועיין במ"ל ובשער המלך והבאתיו לעיל דאפשר אף להסוברים דבעינן כביצה אוכלי קדשי' מקבלים טומאה בכ"ש מחמת תיבת הקודש וא"ר להאריך בזה שהאריכו הראשונים והאחרונים. וכל האוכלים אף על פי שאסורים בהנאה כגון ערלה וכה"כ ובב"ח כו' ונחשבין בר"מ ספ"א כולן מתטמאין ט"א ובתוס' סוטה כ"ח ע"ב הקשו למה לא נימא כתותי מכתת שיעור' וע' פר"ח אה"ע סי' קכ"ד. וכל האוכלים הגדלים מן הקרקע אין מקבלין טומאה עד שנעקרו מן הקרקע והמחובר אפילו בשורש קטן שיכולים לחיות ממנו אין מקבלין טומאה וכל בע"ח הנאכלים אין מקבלין טומאה עד שימותו והשוחט בהמה חיה ועוף אף שהם מפרכסין מטמאין ט"א אם נגע בהם טומאה וכן מטמא אחרים ועיין ר"מ הדינים אם ישראל שוחט או נחר וכן העכו"ם וטהורה וטמאה כל הדינים עיין ר"מ ודגים שנולדו בהם סימני טריפות והם חיים עדיין הוא ספק אם מקבלין טומאה והוא איבעיא בחולין פ' המקשה וז"ל הר"מ ודגים מאימתי מקבלין טומאה משימותו נולד בהם טרפה כו' הרי יש בדבר ספק כו' היינו האיבעיא הנ"ל וע"ש בהמקשה הפלוגתא מאימתי דגים מקבלין טומאה בש"א משיצודו ובה"א משימותו רע"א משאין יכולין לחיות מ"ב דג מקרטע. ואח"ז בעי ר"ח נולדו בדג סימני טרפה ופרש"י אליבא דר"ע הוא דמבעי וכוונתו דלב"ה דאומרים עד שימותו בודאי אינם מטמאים עד שימותו ול"מ סימני טרפות אם כן הר"מ דכתב עד שימותו היינו כב"ה והיאך כ' האבעיא דנולדו הא לב"ה ודאי אינם מטמאין כ"ז שיש בהם חיות עיין בסוגיא ותראה וצ"ע על נ"כ הר"מ שלא הרגישו בזה. ומצאתי ביש"ש פ"ז כ' הך בעיא אליבא דר"ע אזלא ולית הלכתא כוותי' אלא כב"ה דהל' כר"ע מחבירו ולא מחביריו ע"ש ולא הביא כלל ד' הר"מ דמביא לשון ב"ה ומביא גם אבעיא זו ובודאי פוסק הר"מ כב"ה חדא דנקט לשון ב"ה ועוד דהי"ל לכתוב דין דג מקרטע מטמא עיין בסוגיא וד' הר"מ צריך עיון גדול. ומ"ש כאן היש"ש דאין הלכה כר"ע דהלכה כר"ע מחבירו ולא מחביריו ע' בתורת חסד כלל ה' הוכיח דהר"מ סובר כ"פ ה' כר"ע אף מחביריו ואינו מביא ד' היש"ש וגם כאן נראה דפוסק הר"מ כב"ה נגד ר"ע. אך נתיישבתי די"ל דהר"מ סובר דגם האבעיא היא אליבא דב"ה ואף דסובר משימותו מכל מקום טרפה הו"ל כמת ובאינו טרפה אף שא"י לחיות הוא כחי וכן מצינו בסנהדרין ע"ח דההורג גוסס חייב וההורג טרפה פטור ומפרש שם דגוסס לא מחתכי סימני חיותו וטרפה מחתכי סימני חיותו אלמא טרפה ה"ל יותר כמת מגוסס (ואל תאמר דרוב גוססין למיתה אבל מיעוט חיין ז"א דאין הטעם משום כך ע"ש אפילו אם נאמר דכל גוססין למיתה חייב כיון דלא מחתכי סימני חיותו) אם כן ה"נ אף שא"י לחיות לב"ה אינו מקבל טומאה דה"ל כחי דלא מחתכי סימני חיות אבל טרפה גרע וממקומו מוכרע דאמאי סוברים ב"ה אם א"י לחיות לב"ה הוא כחי בדגים הא השוחט ומפרכסת ה"ל כמת ומטמא אף שעדיין חי אלא שם מחתכי סימני חיות והכא לא מחתך סימנים ע"כ אבעיא בטריפה אי הוי מ' סימנים או אפשר כיון דליכא במינה טרפה כו' כנ"ב דעת הר"מ לא כרש"י. וצ"ע על היש"ש שכ' בפשיטות ולא ביאר שדעת הר"מ בלי ספק אינו כן וז"ב. והנה כמו דאוכלים מקבלין טומאה כך ידות האוכלים מתטמאין אם נגע בטומאה מתטמא כל האוכל וכן אם נגע ביד בדבר אחר האחר מקבל טומאה דרחמנא רבי לידות דמטמאין ומתטמאין אך אין מצטרפין לכשיעור ויש יד לפחות מכזית לשיטת הר"מ ורש"י דמקבל טומאה בכ"ש גם היד נטמא אף דהאוכל פחות מכזית ודעת רש"י פ' העור והרוטב דעכ"פ כפול בעינן ואין יד לפחות מפול והרמב"ן חולק וסובר דאף לפחות מפול יש יד ועיין כאן פ"ה בר"מ דיני ידות באריכות. ועוד ריבתה התורה דשומר לאוכל כגון קליפת הפרי דמתטמאין ומטמאין ומצטרפין לכשיעור ויש שומר אפילו פחות מפול. ומ"ש דיש יד לפחות מכזית להסוברים דאין אוכל מטמא פחות מכביצה ע' רש"י מ"ש ובתו' שם ודיני שומר עיין ג"כ בר"מ פ"ה ופ"ו ולהאריך בח"ז אין מקום. והנה הטומאה של אוכל דמקבל טומאה מאה"ט ונעשה ראשון וכן מקבל טומאה מראשון ונעשה שני ובתרומה יכול להיות שלישי ובקודש רביעי ואם ג' או ד' בתו"ק הוא מן התורה או מדרבנן ע' מש"ל קצת. ואין האוכל נעשה אה"ט לעולם אפילו נגע במת מכל מקום אין נעשה אלא ראשון ועושה שני. וגם אינו מטמא אדם וכלים דאדם וכלים אין מקבלים טומאה רק מאה"ט כמבואר במצות הבאות בעזה"י עיין כ"ז בר"מ השאה"ט וה' ט"א. ודעת תוס' פסחים י"ז נראה הא דאין אוכל נעשה אה"ט דוקא לטמא אדם וכלים אבל לאוכלין ומשקין נעשים אה"ט לענין מנין ע"ש. ואוכלים אין מקבלין טומאה מאוכל אחר דאין אוכל מטמא כיו"ב מן התורה רק מדרבנן ע' שיטת רחסה"כ ובר"מ בפרקין.