מנחת חינוך · סימן ק״ס, ב׳

וכל האוכלין המקבלין טומאה אין מקבלין טומאה אלא אם הוכשרו בא' מז' משקין שבא עליהם א' מז' משקין אף שהם נגובים עתה כיון שבא עליהם פ"א א' מז' משקין מקבלין טומאה ואלו הם ז' משקין מים טל שמן יין חלב והדם ודבש דבורים ויש תולדות לאותן המשקין ומה הם התולדות עיין ר"מ פ"י מהט"א וחוץ מאלו המשקין אין מכשירין כלל. והכשר שראוי צ"ל בשעה שראוי לקבל טומאה כגון בבע"ח ל"מ הכשר וכן במחובר לקרקע ל"מ הכשר וכן בדבר שצריך מחשבה שיהא מאכ"א קודם המחשבה ל"מ ההכשר רק ההכשר צ"ל בשעה שראוי לקבל טומאה עיין ר"מ וגם במחובר אין מכשיר ג"כ וכל המשקין חוץ מז' משקין שאין מכשירין אם נתערב בהם אחד מז' משקין הנ"ל אימתי מכשירין עיין ר"מ פט"ז מהט"א ומבואר בר"מ פ"א ופי"ב כאן ובד' הרהמ"ח דהכשר צריך שיהא ברצון הבעלים מבואר דדוקא רצון הבעלים בעינן אבל איש אחר שאינו בעל הפירות אינו מועיל הרצון שלו ובכ"מ פי"ב הביא דעת הרשב"א דחולק ע"ז ע"ש. והכסף משנה כ' דסברת הר"מ נכונה דאין סברא דרצון אחרים יגרום טומאה לדבר שאינו שלהם וע' קצה"ח סי' ת"ו הוכיח דקיימא לן כר"י דקדשים קלים ממון בעלים מש"ס דפסחים ומחולין דהכשר בקדשים כגון שהי' לו פרה של זבחי שלמים והעבירה בנהר ורש"י דחק עצמו למה נקט דוקא זבחי שלמים. וכ' הוא דבאמת לא משכחת לה הכשר בקדשים דממון גבוה הוא ואין כאן רצון הבעלים ע"כ נקט זבחי שלמים וסובר כר"י דקק"ל ממון בעלים והוכשר מדעת הבעלים אבל בכל הקדשים לא משכחת הכשר. וק"ל דבסוכה דף ל"ה ע"ב אמשנה דאתרוג של מע"ש לא יטול ואם נטל כשר אמרינן הא דלא יטול למ"ד מפני שמכשירה הוא מכשירה אח"ז אמרינן ואם נטל כשר למ"ד לפי שאין בה היתר אכילה ד"ה ולמ"ד לפי שאין בה דין ממון כרבנן דאי לר"מ מע"ש ממון גבוה הוא. וקשה הא אפילו למ"ד ה"א מכל מקום לא אתיא אלא כרבנן דאי לר"מ אמאי לכתחלה לא יטול למ"ד מפני שמכשירה הא כיון דמ"ג לר"מ אינו מוכשר כלל והו"ל לומר למ"ד מפני שמכשירה אתיא כרבנן ולא כר"מ דלר"מ אינו מכשירה כלל. והר"מ פ"ח מהל' לולב כתב דאתרוג של מע"ש לא יטול מפני שמכשיר' ופוסק כמ"ד מפני שמכשירה ובה' מע"ש פ"ג הי"ז פוסק דמע"ש מ"ג ומ"ש בה' בכורים ובהחו"מ ובה' לולב דיוצאין במצה של מע"ש ובאתרוג של מע"ש ועיסה של מע"ש חייב בחלה אף דבש"ס מבואר דאי מ"ג א"י כבר עמדו בזה נ"כ ע"ש בכ"מ שכ' דהר"מ פוסק היתר אכילה בעינן ולא דין ממון אבל היאך כתב במע"ש שמכשירה כיון דהוא מ"ג אינו מוכשר כלל ולדעת הלחם משנה החו"מ דהר"מ פוסק כרבנן דמע"ש ממון הדיוט בירושלים ניחא. אך על הש"ס קשה דהול"ל למ"ד מפני שמכשירה אתיא כרבנן דלר"מ אינו מוכשר וד' הלחם משנה תמוהין עיין שעה"מ החו"מ וגם לומר לענין הכשר הואיל ובעי מיתשל עלה הו"ל כדידי' עשעה"מ שם צ"ע. ס"ד לד' הר"מ צל"ע אי משכחת הכשר במע"ש. ובעברי בענין זה ראיתי ברש"י פסחים ל"ח ע"א נ' מדבריו דמותר לגרום טומאה למע"ש ויש ליישב דבריו אך בספ"י כ' ז"ל לענ"ד לא אשכחן שאסור לגרום טומאה למע"ש אלא דוקא בתרומה וקדשים איכא קרא דבעי שימור עכ"ל. ותמהני היאך נעלם מעיני הבדולח הש"ס דסוכה הנ"ל דלא יטול מפני שמכשירה והיינו דאסור לגרום לה טומאה וערש"י ד"ה הרי שכתב ומע"ש בעי שימור דקודש אקרי דכתיב וכל מעשר הארץ הרי מפורש להדיא דאסור לגרום טומאה למע"ש ועביו"ד המע"ש דהאידנא מותר להכשירו כיון דא"א לאכלו בירושלים ואין כאן מקומו. על כל פנים מפורש בש"ס דאסור לגרום טומאה למע"ש דאקרי קודש. וכשם שיש יד לטומאה כך יש יד להכשר אם הוכשר היד הוכשר האוכל או להיפך ומכ"ש שומר וער"מ הרבה דינים אשר אין כאן מקומו לבארם. וקדשים א"צ הכשר דחיבת הקודש מכשרתן ואי חה"ק מן התורה או דרבנן עיין לעיל בח"ז. ועי' תוס' פסחים ל"ג ובשבת דאף לרש"י דסובר דאוכל מקבל טומאה בכ"ש מכל מקום אינו מקבל הכשר בפחות מכביצה ובר"מ אינו מבואר חילוק זה.