מנחת חינוך · סימן קנ״ט, ה׳

בשר השרץ שנפסד והבאיש עד שנפסל מאכילת כלב טהור והיא פלוגתא בש"ס דבכורות ופוסק הר"מ כר"י דעד לכלב וכ"פ כאן גבי נבלה בפ"א הי"ג ובפ"ב הי"א גבי נבלת עוף טהור ובפ"א מביא הדין דאם הנבלה סרוחה מעיקרא אפילו ראוי לכלב כיון דאין ראוי לאדם טהור והוא מש"ס דבכורות נראה דגם כאן הדין כן דסרוחה מעיקרא עד לאדם וסמך אדלעיל וכן גבי נבלת עוף טהור אינו מביא ד"ז דסרוח מעיקרא עד לאדם וסמך אמ"ש בפ"א. עוד כ' הר"מ פ"א דנצל של נבילה ספק אם מטמא והוא אבעיא בנזיר למ"ד עד לכלב אם נצל מטמא כיון דראוי לכלב מכל מקום כיון דנימוח אפשר שאינו מטמא וע' רש"י ותוס' נזיר ור"מ פ"ב מהט"מ הפי' של נצל ולשון האבעיא אם יש נצל בבהמה מי גמירי מאדם דוקא כו' ולא אפשיטא האבעיא ע"כ פוסק דהוא ס'. ובפ"ג גבי נבלת עוף טהור כתב דהאוכל נצל של עוף טהור וכ' [הכסף משנה] דהר"מ סובר דהאבעיא דוקא אם יש נצל בבהמה משמע דבעוף ודאי אין נצל מדלא מבעיא אם יש נצל בבע"ח ע"ש ובמ"ל מה שפלפל בדבריו וכאן לא כתב דין נצל בשרצים בודאי לפ"ד הכסף משנה גם כאן סובר הר"מ דנצל טהור כיון דאבעי' רק בבהמה ולא עוף ה"ה שרץ דאינו בהמה טהור בנצל. ונצל מטמא בנגיעה ע' פ"ג מהט"מ מכל מקום כאן נראה דטהור וסמך אמ"ש גבי עוף פ"ג. ובשר השרץ שנתייבש כחרס אם יכול לשרות בפושרין מעל"ע ולחזור לח כמו שהי' מטמא ואם לאו אינו מטמא בד"א במקצתו אבל בכולו שיבש ושלדו קיים וכן שרץ שנשרף ושלדו קיים טמא (ופי' שדפוס צורתו קיימת) ובש"ס דנדה מפיק לה מקרא והר"מ סיים וקרוב בעיני שטומאה זו מדבריהם עכ"ל וסובר דדרשה זו אסמכתא. והנה הרמב"ן אינו מונה מצוה זו כמבואר בד' הרהמ"ח ויש לו דין טמא לענין מו"ק ותרומה ומעשר ויבואר במקומן אי"ה דיני כאו"א: