מנחת חינוך · סימן קנ״ט, ב׳

וזה מבואר בר"מ הט"מ פ"א ושיעור בשר השרץ שמטמא אינו ככל הטומאות שהן בכזית רק כאן מטמא בכעדשה. וד' הרב המחבר שכתב שהרי התורה אינם מובנים לי. ומבואר בחגיגה די"א ובנזיר דילפינן דכתיב בהם כו' וכתיב מהם הא כיצד בכעדשה שכן תחלת ברייתו והקשו בתוס' שהרי בנדה דרשינן זה לענין לח ויבש כמבואר לקמן ותירצו דתרתי ש"מ ועוד תי' ע"ש ובנדה תי' דכאן בחגיגה אסמכתא בעלמא דשיעורין הל"מ ע"ש והר"מ בפ"ז בדין דנדה כתב דטומאתן מדרבנן וכ' הכסף משנה דדעת הר"מ דהילפותא בנדה היא אסמכתא ע"ש אם כן ד"ז דכעדשה הוי דרשה גמורה. ושיעור זה מן התורה לא מהל"מ ככל השיעורי' וכ"כ בס' ט"א בחגיגה והט"א דחה דבריו דנראה כדברי התוס' דשיעור זה ככל השיעורין דהל"מ היא. ול"נ דגם דעת הר"מ כאן דהוא הל"מ וכ' כ"פ בספרו דכל השיעורין הל"מ ועיין פ"ב מהמ"א דכ' דין ח' שרצים לענין אכילה דשיעור כעדשה כמו לענין טומאה. ואח"ז כתב כל השיעורין ומחלוקותיו הל"מ נראה דע"ז קאי ע"ש. וע' פמ"ג בפתיחה לה' טריפות מביא התוספתא שהביא הכסף משנה בתחלת ה' אישות שמבואר שם דכעדשה היא מד"ס היינו הל"מ ועיין ר"מ פ"ב מהט"מ שמביא שם אף על פי דשיעורין הל"מ הם אמרו חכמים הואיל ותחלת ברייתו של אדם כזית ולפיכך שיעור טומאתו כזית עכ"ל וכאן לא הביא כלל אפילו ד"ז אמרו חכמים שהחומט כו' נ"פ דסובר דהל"מ הם ושני דרשות היינו כאן בחגיגה ובנדה הם אסמכתא לדעת הר"מ כנ"ל ברור ופשוט. ולכאורה אין נ"מ בין אם השיעור מן התורה או מהל"מ. ונ"ל לפי דעת הרא"מ מובא במ"ל פ"א מהחו"מ ועיין בפ"ד מה' שבועות דדעתו דהא דח"ש אסור מן התורה דלא תאכל משמע כ"ש אך אתי הלכתא ואפיקתי' לענין עונש ואיסורא כדקאי קאי בכ"ש ע"ש באריכות. והנה לענין טומאה ל"ש ח"ש דח"ש אינו מטמא כלום אך כאן מבואר דשיעור אכילה כדין טומאה אם כן אם בכעדשה הוא הל"מ פחות מכשיעור אסור מן התורה אך אם מן התורה הוא דהתורה אסרה בפירוש כעדשה אם כן ח"ש אין איסור כלל מן התורה דהתורה אמרה בפירוש השיעור הזה אך אם הוא הל"מ ח"ש אסור דהתורה אסרה סתם אפילו פחות. ולענ"ד אפילו לדעת החולקים על הרא"מ מכל מקום אפ"ל החילוק הזה וא"ר להאריך כי לענ"ד הדברים ברורים דגם זה הל"מ היא.