מנחת חינוך · סימן קמ״ח, ב׳

עוד יש דם הנפש היינו דם הלב ושיטו' הר"מ והרהמ"ח דדם הכנוס בתוך הלב הוי דם הנפש ודם המתכנס בשעת שחיט' ללב אינו דם הנפש רק דם האיברים וזה לפי גירסתו בש"ס ולפי זה יש ג' מיני דמים בלב דם הכנוס ודם המתכנס בשעת שחיט' ודם המובלע בבשרו ויש גי' אחרות עברש"י דדם המתכנס בשעת שחיטה הוי דם הנפש וח"כ ודם המובלע בבשרו ה"ל דם האברי' ועפמ"ג יו"ד סע"ב במ"ז. ושאר הדמים חוץ מאלו כגון דם התמצית ודם כל האברים הם רק בלאו וחייבי' מלקות ולא כרת וחטאת ודם הנבלע בכבד מחלוקת הפוסקים יש סוברים דלוקין כמו כל דם האיברי' וכ"ה כאן בר"מ וכ"ד הרב' מראשונים. ויש סוברי' דם הכבד רק מדרבנן מהש"ס דאסר לן דמא שרא לן כבדא. ע' באחרונים ליו"ד סי' ע"ג. ודמים אלו שמלחם או בישלם דעת הרבה ראשונים דאינו אסור מן התורה ודעת רש"י דאסור מן התורה ודעת הר"מ אינו ברור עי' במ"מ ובלחם משנה דנראה דעת הר"מ דעובר על דם שבישלו ומלחו הוי כבישול. ואימת נקרא מליח עפמ"ג פתיחה לה' מליחה ובפר"ח וכו"פ. וכאן נראה מדברי הרהמ"ח דדם שבשלו עובר כמ"ש ולפיכך הרוצה לאכול כו' והרא"ה בבה"ב דעתו דא"ע עי' בדברי המ"פ אכול דבש כו'. ודם האיברים כ"ז שלא פי' רוב ראשוני' ס"ל דמותר כ"ז שלא פי' ומותר לאכול בשר חי וכ"ד הרהמ"ח כאן אבל בר"מ כאן מבואר דאסור לאכול בשר חי רק ע"י מליחה או חליטה ודעת הרב המגיד כן בה"ט דהר"מ סובר אפילו בלא פי' אסור היינו רק מדרבנן ע"ש. והכסף משנה חילק לדעת הר"מ בין דם שעתיד לפרוש אסור אפילו בלא פי' אך בחלטו כיון דאינו עתיד לפרוש מודה הר"מ דדם שלא פי' מותר ע"ש. ודם היוצא ע"י כבישה מעל"ע מסתפק בפרי מגדים בפתיחה שם די"ל כבוש כמבושל וא"ע להסוברים כן א"ד דאינו אלא מפליט ומבליע ודעתו נוטה דלא הוי כמבושל ואסור מן התורה עס"י ק"ה ובח"ד סי' ע' מביא בשם או"ה דדם הכבוש אינו אלא מדרבנן דא"ר להקרבה שמעורב בו מים. ולכאורה קשה הא דם שנתערב במים אם יש בו מראית דם כשר לזריק' כמבואר בפ' התערובו' ובר"מ פ"ח מפסה"מ. אך באמת מבואר שם דדוקא בנפל מים לדם אבל אם נפל דם לתוך המים ראשון ראשון בטל וזה הוי דם שנפל למים. והנה בגוף הדבר יש לחקור אם יש חילוק בין נפל בב"א או זה אחר זה אך אין כאן מקומו ובגמרא משמע דבכ"ע מים שנפל לתוך הדם בטל וא"ר לזריקה. אך תמי' לי אם נא' דדם הנתערב במים כיון דא"ר להקרבה א"ח משום דם אם כן מאי מקשה הש"ס פסחים שיטה דחזקי' והרי דם דרחמנא אמר לא תאכל ותנן אלו ואלו מתערבין באמה כו' ונמכרים לגננין וקשיא לר"א דאמר כ"ה דכתיב לא יאכל כו' וכאן גבי דם מבואר דנמכר משמע דמותר בהנאה. ומאי קושיא כיון דמתערבין באמה היינו אמת המים שהי' בעזרה ע"פ ת"נ אם כן כיון דנתערב במים פקע איסור דם ע"כ מותר בהנא' דאין כאן איסור דם מוכח דבכ"ע אפילו נתערב יש בהם איסור דם. ואפ"ל דהסוגיא אזלא למאן דאמר במנחות כ"א דם שבשלו עובר עליו י"ל דגם בדם המעורב עובר אבל למ"ד דם שבישלו א"ע דא"ר לזריקה אם כן ה"ה דם המעורב במים דא"ר לזריקה א"ע אך צל"ע בסוגיא שם על כל פנים ראיה ברורה מסוגיא זו דדם המעורב במים חייב משום דם ויש עוד לחקור בטעם כעיקר ומסוגיא דמנחות ואין כאן מקומו: