מנחת חינוך · סימן קמ״ז, ב׳

והנה יש עוד דין דנבילה חמור מחלב דחלב מנבלה אין מטמא משום נבלה לא אדם ולא תרומה וקדשים והנוגע בחלב טהור גמור אף שהוא מנבלה וא"ח על טומאת מקדש עש"ס ור"מ פ"א מהשאה"ט ודוקא במה שחייב משום חלב אינו מטמא טומאת נבלה אבל חלב חי' ובהמה טמאה חלבו כבשרו ומטמא טומאת נבלות לענין טומאת מו"ק וכדומה וא"כ כאן להפוסקים כל"ק דהוי חלב אינו מטמא טומאת מו"ק ואין שורפין התרומה ולהפוסקים כל"ב אם כן בודאי חלב רק כבשרו מטמא החלב נפל כבשרו לענין עונש מו"ק ולענין תרומה וקדשים ולהפוסקים דהוי ס' אם כן מטמא מס' וא"ח על טומאת מו"ק דמס' אין בנו כח לחייבו עונש דלמא הוא חלב ואינו מטמא וגם אין שורפין עליו תו"ק כמבואר בר"מ שם ואי"ה אביא בסמוך וגם א"ח עונש משום חלב דלמא אינו חלב רק מס' הוא מטמא ותולין תו"ק. וכ"ז ברור ופשוט. והר"מ כתב כאן ז"ל וכן נפל מג' בהמות אלו חלבו כבשרו. והאוכל כזית מחלבו לוקה משום אוכל נבלה ע"כ. והנה הייתי יכול לומר דפוסק כל"ב לגמרי וסובר כהריצ"ג דהלכה כא"ד. אך הרב המגיד כתב ז"ל וקי"ל כל"ב שלא לענוש אלא בראי' ברורה כו'. והלחם משנה כ' אף על פי דל"ק לחומרא וה"ל לפסוק כל"ק כמו לקמן מכל מקום לענוש צריך ראי' ברורה וכ"ז שיש ס' פטור. מבואר מדבריהם דסובר כרוב הפוסקים והרי"ף רבו דהוא ספק ע"כ אין עונשין וכ"נ מדבריו לקמן גבי אקשתא עמ"מ ולחם משנה דפוסק כל"ק ולא כא"ד וכאן פוסק כא"ד. עכצ"ל דמספק פוסק לחומרא וכאן לענין עונש לא יתכן לענוש מס' ולענין חומרא לענין איסור הוא כל"ב דהוי כבשרו ואסור בסחורה וגם מטמא. אך על כל פנים כיון דהר"מ סובר דהוי ס' ואין עונשין מס' אם כן לענין טומאת מו"ק או לענין שריפת תו"ק א"ח ואין שורפין דאין אנחנו יכולים לענוש מס' דלמא הוא חלב ואינו מטמא וז"פ. ולפי זה צריך עיון גדול על הר"מ פ"א מה' שאה"ט דמביא שם ד"ז דחלב נבלה אינו מטמא מג' בהמות אלו ואח"ז כ' חלב הכוי שמת חלבו מטמא כבשרו וטומאתו בספק לפיכך אין שורפין תו"ק וא"ח קרבן על טומאת מו"ק ואמאי אינו מביא ג"כ דחלב נפל הוא ס' ומטמא אך א"ח עליו כו' ואין שורפין כו' דמלשונו שמכאן הי' נראה דמטמא ודאי והי' צריך לכתוב שם הדין להקל דכאן אין נ"מ דהוא רק להחמיר ואין עונשין מס' ע"כ כותב הלשון דחלבו כבשרו להחמיר אבל שם הו"ל לכתוב דחלבו כבשרו מכל מקום אינו מטמא ודאי רק מס' ואין שורפין כו' וא"ח על טומאת מו"ק. הכלל מלשון שבכאן יש סברא לטעות דטמא ודאי והו"ל לבאר שם מכ"ש מדין דכוי דמבואר בדבריו דהוא ס' וצריך עיון גדול לענ"ד. וכ"ז בהפילה נפל היא פלוגתא לל"ק דר"י סובר אוירא גרים חלבו כחלב בהמה. אבל הושיט ידו למעי בהמה ותלש מן נפל כגון בן ח' אפילו חי או בן ט' מת דליכא לא חדשים ולא אוירא דלא נולד לכ"ע אין אסור משום חלב ע"ש. ואם תלש חלב מבן ט' חי במעי אמו זהו מבואר בל"ב דר"י סובר דחלבו כחלב בהמה דחדשים גרמו ור"ל סובר חלבו כחלב חי' דחדשים לחוד ל"מ רק חדשים ואוירא גרים וה' כר"י לגבי ר"ל. ופוסק הר"מ דחייב עלי' וזה לא תלוי בב' הלשונות דאף לל"ק עיקר הם החדשים רק דל"ק סובר דאף בלא החדשים אוירא גרים ובזה פליגי אבל גם לל"ק סובר ר"י דחדשים לחוד ג"כ גרמי ע"כ חייב בודאי משום חלב וכ"כ הלחם משנה. ואם שחט בהמה ומצא בה בן ח' או בן ט' מת לכ"ע אין כאן איסור חלב דאפילו אם הי' הבהמה חי' אין כאן איסור. אך אפילו לל"ק דר"י דחלב נפל הוי חלב מכל מקום בנשחטה אמו ניתר הכל בשחיטת' וקרינן כל בבהמה תאכלו עיין בסוגיא. ואם נשחטה ונתנבלה או נטרפה דאין הולד ניתר בשחיטת אמו מכל מקום א"ח משום חלב אפילו לל"ק לר"י דסובר דעל חלב נפל חייב היינו משום אוירא והיינו אויר לידה אבל בנמצא לאח"ש זה ל"ה אויר לידה דלא נולד מחיים אם כן אין כאן חדשים ולא אויר לידה בודאי אינו חלב וז"פ. ואם שחט בהמה ונמצאת כשרה ונמצא בתוכה שליל בן ט' חי דניתר השליל בשחיטת אמו וא"צ שחיטה מכל מקום החלב אסור וחייבים עליו כעל חלב בהמה גמורה כ"ה דעת הר"מ כאן והרב המחבר מביאו. אבל רוב הראשונים חולקים ע"ז וסוברים דגם החלב מותר מכל בבהמה תאכלו וע' תוספות והרב המגיד ורא"ש ור"ן שהאריכו ואין כאן מקומו בח"ז לברר השיטות. ואם נמצאת טרפה דטעון השליל שחיטה וד' סימנים אכשר בי' רחמנא כ"ע מודים דהחלב אסור וחייבים עליו עיין כ"ז בראשונים. ובכו"פ סי' ע"ד כתב דאף לדעת הר"מ דחלב שליל בן ט' הוי חלב היינו דוקא אותו החלב שהי' בשליל בעת שנשחטה אמו כיון דבעודו במעיים הוי חלב דתלש חלב מבן ט' חייבים עליו רק לומר שניתר החלב בשחיטת האם זה לא ס"ל להר"מ וסובר דהחלב לא ניתר בשחיטת האם אבל החלב שנתגדל בשליל לאח"ש האם כיון דאין צריך הולד שחיטה אף לדעת הר"מ לא הוי ליה שור וה"ל כאוכל והחלב מותר דלא ה"ל חלב שור כיון דא"צ שחיטה ומיישב שם ד' הר"מ מקושית הפר"ח. והנה מ"ש שם דהחלב מכבר נתבטל בחלב הגדל אח"כ יש לפלפל הרבה כיון דבא לעולם ע"י תערובות ומכ"ש אם ההיתר בא לאחר האיסור ועיין מש"ל ב"ה במצות גה"נ אך עיקר דבריו דפח"ח וש"י: