מנחת חינוך · סימן קמ״ו, ו׳

ואגב נכתוב כו' קדשים כו'. אפילו בע"מ כיון דלא נפדו מחיים דצריכין העמדה והערכה ואפילו היה העוהע"ר כיון שלא נפדית בחייה ומתו הם אסורים בהנאה ונקברים עיין ר"מ פ"ה מהלכות ערכין ובמ"ל הי"ב. מוקדשים שהפילו או שלי' שאין שליא בלא ולד ע' סוף בהמה המקשה ובתוס' זבחים פ"ד וש"מ שהאריכו. אך לדעת הר"מ פ"ד מתמורה שוולדי קדשים במעי אמן הם קדושים אין נ"מ אפילו הפילו טומטום וכלאים ונדמה הכל נקבר דאסורים בהנאה ואין כאן מקומו להאריך. ושור הנסקל אפילו לאחר שנג"ד אסור בהנאה וטעון קבורה עיין בש"ס כ"פ. והנה כל אלו הנקברים שחשבנו עד כאן ל"מ שיהא מצוה מן התורה בקבור' רק כיון דאה"נ הם טעונין קבורה שלא יבאו לידי תקלה וכ"כ תוס' דהנקברין אפרן אסור דל"ש נעשית מצותו דלא הטעין הכתוב כלום ע"כ משוך האיסור לעולם. ועגלה ערופה מבואר בש"ס בקדושין וכריתות וש"מ דילפינן מדכתיב וערפו שם כו' שם תהא קבורתו אם כן נראה דמצות קבורה מן התורה אם כן לסברת תוספות כיון דהתורה צותה לקבור ה"ל להיות האפר מותר אף דאמרינן בש"ס דע"ע אף שנעשית מצותה אסורה בהנאה דכתיב וערפו אם כן גלי התורה דאף שנעשית מצותה אסורה בהנאה. ז"א דשם בעריפת העגלה נעשית מצותה של ערופה והו"ל ג"כ להיות מותרת תיכף אחר הערופה מכל מקום גזרה התורה דעדיין אסור בהנאה אבל זה דהתורה צותה לקבור לא מצינו אח"ז שהתורה אסרה האפר והו"ל להיות האפר מותר. אך באמת נ"ל דאין מצוה כלל לקבור ע"ע רק הגמרא נקט שם תהא קבורתה היינו לאחר שתיקנו רבנן לקבור אה"נ והעיקר ילפינן מוערפו שם היינו שיהי' שם ולא יהנה. ובכריתות הגי' שטעונין גניזה ובתוס' בכ"מ כת' דשני לימודים יש כפרה כתיב בה כקדשים היינו דאה"נ מחיים וערפו שם דאסור בהנאה לאח"מ והכל שיהא אסור בהנאה אבל שיהיה טעון קבורה מן התורה אין לנו. אך לכאורה כיון דילפינן דמת אסור בהנאה מג"ש שם שם מע"ע כמבואר כ"פ בש"ס והנה אין ג"ש למחצה עיין בס' תורת חסד כלל ל"ד אם כן אי אמרינן אין ג"ש למחצה אם כן הדר ילפינן ע"ע מג"ש זו ממת דיהי' טעון קבור' כמו מת שמבואר בש"ס דקבורה מה"ת. והנה כלל זה דג"ש הוא אריכות גדול ואני לא באתי רק לעורר. וצפורי מצורע הנה אין כאן מקומו לברר דין אה"נ להמשולחת ובעז"ה יתברך יבואר במקומו ועיין בקדושין סוגיא דהמקדש בערלה אך זה מבואר בר"מ פי"א מהט"צ דצפור השחוטה חוזר וקוברה בפניו וזה קבלה מפי השמועה עכ"ל אבל לסברת תוס' כיון דהמצוה לקוברה אם כן למה יהיה אפרה אסור. וראיתי במשנה פי"א דנגעים פי' הרע"ב בהא דקובר הצפור משום שהוא אסור בהנאה. נראה מדבריו כמו בכל אה"נ ועיין בתי"ט וצ"ע שלא הביאו ד' הר"מ שהיא קבלה מפי השמועה ומסתמא מצא כן באיזה מקום ואפשר דגם התוס' סוברים כהרע"ב דהקבורה הוא רק מטעם אה"נ ולא קבלה מפי השמועה. ושער נזיר טמא עיין ר"מ פ"ו מה' נזיר בין שמגלח במקדש או במדינה אינו משליך תחת הדוד רק שערו אבה"נ וטעון קבורה ואפרו אסור בהנאה כשאר כל הנקברים ויבואר במקומו אי"ה. ופטר חמור הן אם ערפו והן אם מת קודם פדייה הוא אבה"נ וטעון קבורה כ"ה בר"מ פי"ב מה' בכורים מהש"ס ע"ש. ובב"ח עיין ר"מ פ"ט מהמ"א דהוא אבה"נ והוא מהנקברין ואפרן אסור ועפמ"ג בפתיחה להבב"ח מ"ש בשם מ"י ודוקא בב"ח האסור מן התורה ע' בהבב"ח. וחשב"ע עיין ר"מ פי"ב מה' שחיטה והוא אריכות גדול אי סובר חשב"ע דאורייתא או דרבנן על כל פנים הוא אבה"נ וטעון קבורה וע"ש דברים המותרים בנשחטו בעזרה. עוד יש נקברין כגון חמץ בפסח להר"מ דס"ל כחכמים דאף מפרר וסובר בהחו"מ דאף אפר אסור והוא גם כן דלא כס' התוספות דבאמת לחכמים הסוברים זו השבתה האמורה בתורה אם כן נעשית מצותו והי' להיות האפר מותר ועמדו בזה האחרונים. עוד יש נקברין ע"ז וכל משמשי' ותקרובת לדעת הר"מ והאפר אסור אף דנעשית מצותו כמ"ש התוס' דכתיב לא ידבק בידך. עוד יש פירות שביעית לאחר הביעור דדעת הר"מ והראב"ד דצריך לשרוף או לאבד בים המלח עיין ר"מ פ"ז מה' שמטה ויובל ואינו מבואר בר"מ שם לענין האפר ומסתמא כיון דאינו בשרפה דוקא ה"ל כמו חמץ דאפר ג"כ אסור. ואפשר כיון דהתורה צותה לבער ה"ל נעשית מצותה אך כבר כ' דמוכח דלא ס"ל כס' התוס' ובכ"ע אפר הנקברין אסור אך דעת הרמב"ן דפ"ש אינו מהנשרפין ולא מהנקברין ואי"ה יבואר במקומו. עוד מבואר שם בתמורה על הא דנקברין אפרן אסור מקשה הש"ס מברייתא דבשר המת שנפרך טהור מאי לאו טהור ומותר ומתרץ דטהור ואסור בהנאה אם כן בשר המת אף האפר אסור. אך תמוה לי לדעת התוס' מאי מקשה הש"ס דאפר הנקברין אסור מבשר המת הא מת שהוא מהנקברין הוא מצוה של תורה ע' בסנהדרין מנין לקבורה שהוא מן התורה עיין ר"מ וטור ה' אבילות אם כן שפיר האפר מותר בהנאה כיון דנעשית מצותו ומאי קאמר בש"ס דבאמת אבה"נ כיון דהוא מהנקברין הא אתעביד מצותו וצריך עיון גדול על התוס'. עוד מבואר שם בגמרא דמוראה ונוצה אסור אפילו האפר ופירש"י אם חפר ונטל דה"ל מהנקברין כדאמרינן ביומא דכ"א דמוראה ונוצה נבלעין במקומו והר"מ לא הביא ד"ז לענין האפר רק בפ"ב דמעילה הביא שיצא ידי מעילה ואסור בהנאה היינו כשהוא בעין ולענין האפר לא הביא כלום וצ"ע. עוד הביא הר"מ כאן אף דכל הנשרפין אפרן מותר דישון מזבח החיצון והפנימי ודישון המנורה אסור בהנא' והראב"ד השיג עליו דדוקא תרומת הדשן כמבואר שם ושמו כו' שטעון גניזה אבל דישון הפנימי והמנורה אינו אסור והכסף משנה כת' דהר"מ למד מתה"ד ולטעמי' אזל שכתב בפ"ג מה' מעילה דדישון הפנימי והמנורה אין נהנין כו' והנה לכאור' ד"ז מפורש במשנה דמעילה פ"ג דאסור בהנאה והיאך יחלוק הראב"ד ע"ז. ועי"ש בסוגי' בפירש"י ותוס' ולפירש"י שפי' דמוראה ונוצה היא מהנקברין כיון דנבלעין במקומן אם כן שם ביומא מבואר דגם דישון הפנימי והמנורה נבלעין במקומן אם כן חזינן דאסרה התורה ע"ש ביומא תוסד"ה נבלעין ולא עיינתי לאפס הפנאי.