מנחת חינוך · סימן קמ״ה, ג׳

והנה הר"מ והרהמ"ח כתבו כאן בין שנטמא באה"ט או בולד הטומאה של תורה אבל אם נטמא בטומאת דבריהם אינו לוקה. והנה בגוף דבריו פשוט בודאי טומאה מד"ס אין לוקין מן התורה אך מ"ש תחלה דבין נטמא באה"ט או בוה"ט אם כן הקודש הו"ל ראשון או שני וא"י אם הכוונה הוא דוקא קודש שני הוא בכלל לאו זה אבל שלישי ורביעי דג"כ פסול בקודש א"ע על לאו זה. ואפשר דסובר דג' בקודש או ד' הוא רק מדרבנן כמו שנראה מדבריו פ"י מה' אה"ט ה"ט שכתב דאוכלים אינם נעשים ג' או ד' רק מדבריהם וקאי אקדשים כי בחולין אין נעשה ג' אפילו מדרבנן. אך אח"ז בפי"א מבואר מדבריו להדיא דד' בקודש הוא דאורייתא ועצל"ח פסחים סוגיא דר"ח סגה"כ העיר בסתירת דבריו וע"ש דהר"מ ס"ל דד' בקודש הוא מן התורה אם כן מן התורה לא יעבור על הלאו הזה. על כל פנים בג' בקודש דכ' הר"מ להדיא שם בפי"א דנפקא מן והבשר אשר יגע בכל טמא היינו ג' דנגע בב' דנקרא טמא אם כן ג' הוא בכלל הלאו בודאי אך הד' דנלמד בק"ו ממח"כ אם כן נפסל ואינו לוקה. ומכל מקום צ"ע כיון דהוא דאורייתא הוא בכלל הלאו. אך אפשר דכאן לא נתכוין הר"מ רק לחלק בין מן התורה לד"ס ולא נכנס לחילוקים הנ"ל ומכל מקום צ"ע דהו"ל לכתוב סתם דוק' טומא' של תור'. וגם אפש' בכלל ולד גם ולד ולד כמבוא' בפסחי'. והנה ד"ז צריך שקידה ועיין בשיטת ר"ח סגה"כ ושאר שיטות. וידוע שט"י ומחו"כ פוסל קודש ואינו מטמא רק פוסל והקודש דינו כמו ד' בקודש שפסול ואינו מטמא עיין ר"מ פ"י משאה"ט. והנה קדשים שנפסלו בט"י ומח"כ נראה לשי' הר"מ מי שאכל קודש זה א"ח מלקות כיון דסובר באותו פרק דט"י ומח"כ שאכלו קודש אין מחויבי' כרת מחמת טומאת הגוף דכתיב וטומאתו עליו עד שיהי' כל טומאתו עליו אבל ט"י ומח"כ דאין כל טומאתו עליו פטורין ע"ש בכ"מ ובפ"ג מהב"מ. והנה קי"ל כמבואר בר"מ ואכתוב בסמוך דהאוכל קודם זריקה א"ח על טומאת בשר ועיין בש"ס דכתיב וטומאתו עליו וכו' וכתיב והבשר כו' וכיון דלא קרינן ונכרתה לא קרינן ביה והבשר אם כן כיון דלדעת הר"מ בט"י ומח"כ לא קרינן בי' ונכרתה א"ח ג"כ על טומאת בשר אם כן אין לוקין בבשר שנטמא בט"י ומח"כ. והנה מבואר בש"ס ור"מ שם דד' בקודש ילפינן בק"ו ממח"כ מה מחו"כ דטהור בתרומה נפסל בקודש שלישי שפסול בתרומה א"ד שיעשה ד' בקודש. אם כן מח"כ דאינו פוסל הקודש רק לפסול אבל אין לוקין כמ"ש דמח"כ אינו ח"כ אם כן דיו כו'. גם בג' שעושה ד' אינו לוקה לחייב מלקות רק שנפסל אם כן ברור דדעת הר"מ דג' בקודש דילפינן מהבש' אשר יגע מי לא עסקינן דנגע בשני אם כן בודאי לוקין על ג' דכתיב בקרא אבל ד' דילפינן ממח"כ והנגיע' ממח"כ אינו פוסל לחייב מלקות ה"ה ג' שעושה ד' אין לוקין. אך לדעת הראב"ד בהשגות כאן שחולק על הר"מ וסובר דט"י ומח"כ ח"כ על אכילת קדשי' אם כן אפשר דקדשים שנפסלו מחמ' ט"י ומח"כ או ד' בקודש לוקין. ונראה דאין ס' לשיטת הראב"ד דלוקין דט"י ומח"כ נקראו טמא וקרי כאן והבשר אשר יגע בכל טמא עיין יבמות ע"ד ע"ב דאיקר' טמא ועיין באותה סוגיא שהביאו התוס' אך לשיטת הר"מ ט"י ומח"כ לא איקרי טמאים או מטעם הכלל כיון דאינו מחויב כרת בגופו שהוא ט"י ומח"כ א"ח מלקות בבשר שנטמא מחמתם וה"ה ד' בקודש כמ"ש והאוכל בשר שנטמא קודם זריקת הדם אין לוקין משום טומאת בשר כ"ה בר"מ מהש"ס ול"ד בשר אלא כל הקדשים שיש להם מתירין כגון בשר או מנחות הנקמצות או לחה"פ ושהל"ח. הכלל כל דשיל"מ אינו חייב על לאו זה קודם שקרבו מתירין רק בדשיל"מ כגון מ"כ וכדומה חייב תיכף משקדשו בכלי וכן האוכל מהמתירי' עצמן חייב אם נתקדשו בכלי וד"ז דדבר שאל"מ או המתירין עצמן שחייבין עליהם בטומאת הגוף ג"כ הדין כן. אך בדשיל"מ א"ח בטומאת הגוף וג"כ א"ח בטומאת עצמם עד שיקרבו מתירין ומבואר בר"מ פ"ז דבטומאת הגוף אף על פי שחייב על המתירין מכל מקום על הדם פטור ע"ש בש"ס דנלמד מקרא אם כן גם [על] טומאת עצמן אין לוקין כיון דלא קרינן בי' ונכרתה. אך בלאו הכי אין דם קדשים מקבל טומאה כלל עיין ר"מ ספ"א מהפסהמ"ק ובפ"י מהט"א. והנה ז"ל הר"מ אם אכל בשר קודש קודם זריקת דם אין לוקה משום אוכל קודש טמא אבל מכין אותו מכל מקום וכ' המ"ל ודקדק לומר דאין לוקין משום קודש טמא לפי שלוקין מלאו דלא תוכל לאכול כו' היינו כל הקרבנות אם אוכל קודם זריקת דם עוברים בלאו דלא תוכל עיין ר"מ פי"א מה' מעה"ק עכ"ל. הנך רואה דדעת הר"מ דלוקין מכל מקום על כל פנים צ"ל דהוא איסור דרבנן דאיסור תורה מנלן כיון דאתקש כמבואר בש"ס אם כן אזהרה מנלן אלא איסור דרבנן יש ויצא לו דמבואר דאין לוקין משמע על כל פנים איסור דרבנן איכא וכן מצינו כ"פ. אם כן מבואר מד' רבינו דאם עושה איסור תורה של מלקות ויש עוד איסור דרבנן ע"ז לוקין מכל מקום על האיסור דרבנן ועמ"ל פי"ז מהא"ב כ' בפשיטות אם אשה היא גרושה וחלוצה אין לוקין הכהן הבא עלי' מכל מקום משום חלוצה כיון דיש ג"כ מלקות דאורייתא אין לוקין מכל מקום ומביא זה בשם תוס' במכות ונראה מדבריו דאין חולק בזה. והנה אתה רואה דרבינו הר"מ חולק וסובר דאיכא מכל מקום אף במקום מלקות דאורייתא. ועפמ"ג בפתיחה לאו"ח כ' שאין ראי' מדהתו"ס כיון דרבנן שם אסמכוה מן ואשה אם כן אפילו הי' מן התורה לא היו לוקין שנים כיון דהוא לאו שבכללות ורבנן כעין דאוריית' תקנו כו' אבל במקום שהם איסורים מחולקים אינו מוכח זה ע"ש. ואינו מביא ג"כ ד' הר"מ וא"כ כיון שמפורש בר"מ דלוקין אפשר דגם תוס' ס"ל כן ושאני חלוצה כמ"ש הפמ"ג.