מנחת חינוך · סימן קל״ה, ב׳

והנה שיאור אליבא דר"י מבואר בחולין הטעם דפוטר או משום ספיקא דהוא ס' חמץ או דהוא ברי' בפ"ע ואינו לא חמץ ולא מצה אם כן להרי"ף והר"ם פטורים כאן בשיאור ודווקא בהכסיפו פניו כי אם נעשה כקרני חגבים פוסקים בזה דהוי חמץ גמור עיין בדבריהם. וחמץ נוקשה אחר בלא שיאור אם נאמר דחמץ נוקשה אין תולה בשיאור עי' אבן העוזר או"ח סי' תמ"ב ובפ"י בסוגיא שם תלוי אי פסקינן דנוקשה דאוריי' הוי כאן חמץ להתחייב ולמ"ד נוקשה דרבנן א"ח ע' במפ' לה"פ. ודווקא במנחה כשרה אבל מנחה שנפסלה באיזה פסול א"ח עוד על חימוצה דהוא גזירת הכתוב דעל מנחה פסולה א"ע בלאו זה ודווקא מחמץ אחר מחמץ דהפסול הוא משום חמץ גזירת הכתוב דחייב במחמץ אחר מחמץ אבל אם נפסלה מחמת ד"א א"ח על חימוצה. והנה בש"ס הוא אבעיא אם חימצה ואח"כ יצאה חוץ ואח"כ חזר וחימצה כגון אפאה וכדומה אי נאמר כיון דיצאה אפסלה לה אם כן א"ח על חימוץ אח"כ דהו"ל מנחה פסולה א"ד דפסול יוצא ל"מ מידי כיון דנפסלה מחמת חימוץ הראשון אם כן לא אהני כלל פסול יוצא והו"ל מחמץ וחייב וסליק בתיקו ע"כ אין לוקין וכ"פ הר"מ וכן אם חימץ הקומץ בראשו של מזבח ג"כ אבעיא בש"ס מי נימא אשר תקריבו א"ר והא אקרבה א"ד מחוסר הקטרה כמחוסר מעשה דמי וסלקא ג"כ בתיקו ואין לוקין וכ"פ הר"מ. אך לשונו צע"ק שכתב חימצה בראשו של מזבח כו' שנא' אשר תקריבו וכבר קרבה כו' נראה דפשיטא לי' מפסוק זה. ובאמת בש"ס הוא סברא דזה לא הוי קרבה כיון דמחוסר מעשה אך אין נ"מ לדינא. אך נתיישבתי דנ"מ לענין לכתחלה דאם היא כבר קריבה אפשר דאין איסור כלל להחמיץ. והנה אחר שהקטיר הקומץ והוצת האור ברובו בודאי הוי קרבה כבר עי' תוס' דנ"ז ד"ה אשר נראה דאף איסורא אין כאן דהתורה לא אזהר כלל ע"ז כנ"ל. והנה רוב מנחות הי' בהם שמן ואם נתן בהם מים ג"כ ונתחמץ דה"ל מ"פ עם מים ע' תוס' מנחות ותוס' פסחים פכ"ש ובאחרונים דמ"פ עם מים הוי נוקשה אם כן תלוי בפלוגתא אי נוקשה דאוריי' ה"ל חמץ וחייב כאן ואי נוקשה דרבנן פטור ועצל"ח ופ"י ופ"מ. ושער המלך כתב דאף דנוקשה דרבנן מכל מקום בנוקשה כזה היינו מ"פ עם מים לכ"ע דאוריי'. וה"ר מסוגיא זו ואין להאריך במה שהאריכו הם ז"ל. ומ"פ בלא מים ג"כ דעת התוס' כן יע"ש ומכל מקום משכחת חמץ גמור בכל המנחות כגון דנתן עליה מים והחמיצה קודם שנתן עליה שמן או שלקח קצת ממנה בלא שמן רק סולת וחימצה חמץ גמור והיינו לאחר שמדדו בעשרון שהיתה בכ"ש כמש"ל. ומבואר בש"ס אשר תקריבו ל"ל לרבות מנחת נסכים לחימוץ דברי ריה"ג רע"א לרבות לחה"פ לחימוץ ואח"ז מקשה הש"ס היאך מרבה ר"ע לחה"פ לחימוץ והא ס"ל לר"ע מדת יבש לא נתקדשה כו' שלח רבין משמי' דר"י כך הצעות המשנה ואיפוך ריה"ג א' לרבות לחה"פ לחימוץ ורע"א לרבות מנחת נסכים לחימוץ ולר"ע כיון דמדת יבש לא נתקדשה לא משכחה לה לחה"פ שיתחייב משום חימוץ אלא לאחר אפילו ולאחר אפילו ל"ש חימוץ ע"ש. והנה בודאי הלכה כר"ע מחבירו אם כן לא מרבינן לחה"פ לחימוץ. והר"מ כתב כאן המחמץ לחה"פ לוקה והוא תמוה דהוא דלא כר"ע בתר דאפכן ועיין בס' בה"ז ותי' כיון דלא נוכל לרבות לחה"פ לחימוץ אליבא דר"ע רק מחמת דמדת יבש לא נתקדש אבל הר"מ פ"א מהכה"מ הט"ז סובר דמ"י נתקדש אם כן משכחת לה לחה"פ לחימוץ ע"כ פוסק הר"מ כן וער"מ פ"ה מהתו"מ פוסק דלחה"פ לישתן ועריכתן בחוץ ומבואר בש"ס דמ"ד דלישתן ועריכתן בחוץ סובר דעשרון לא נתקדש והיאך פוסק הר"מ דעשרון נתקדש ולישתן ועריכתן בחוץ כבר עמד בזה הלחם משנה שם ועתי"ט פ' שהל"ח ועכ"פ צ"ל לדעת הר"מ דס"ל עשרון מקדש ומדד אותו בפנים אף על פי שלישתן ועריכתן בחוץ מכל מקום אם מדדו בפנים וחימץ חייב דאי בחוץ הקי"ל כ"ש אין מקדשין בחוץ אע"כ שעבר ועשה בפנים דנתקדש לפי שפוסק דמדת יבש נתקדשה אם כן שפיר משכחת לה חימוץ כה"ג וריבתה התורה לחה"פ לחימוץ אבל לר"ע דסובר מ"י לא נתקדש כלל לא משכחת לה כלל לחייב משום חימוץ אף אם נתנו לכ"ש מכל מקום אין כ"ש מקדש אלא הראוי לו. וער"מ פ"ג מפסולי המקודשים אבל לפי מאי דפוסק דעשרון נתקדש אם כן משכחת לה שנתקדש בפנים ואח"ז חימץ חייב על החימוץ ועל האפי'. ומבואר בש"ס דחד מרבה מנחת נסכים לחימוץ וחד מרבה לחה"פ לחימוץ ובתוס' כ' מאן דמרבה לחה"פ מודה דמרבינן מנחת נכסים ג"כ אבל דעת הר"מ אינו כן דכתב דמנחת נסכים אין בה מלקות דמ"פ הם ואם גיבלה במים הרי נפסלה קודם שנתחמץ עכ"ל. וזה מבואר שם בש"ס דמקשה למאן דמרבה מנחת נסכי' לחימוץ והא ה"ל מ"פ ומשני ר"ל דמגבלה במים וכשרה. והנה למ"ד דלא מרבינן מנחת נסכים סובר דה"ל מ"פ ואין מחמיצין דאם הי' מים פסול. ובתוס' כ' דכל המנחות דהי' בהם מעט שמן הי' מגבלה במים שלא הי' אלא לוג לעשרון אבל מנחת נסכים שהי' ג' לוגין לעשרון אינה מגבלה במים ופוסל אם נתן בה מים ומאן דמרבה מ"נ סובר דכשר במים ג"כ ועי' תוס' פסחים פכ"ש ותוס' מנחות נ"ד כ' דאין זה סתירה לדעת רש"י שסובר דמ"פ לחוד ג"כ מחמיץ אך אינו חייב כרת והוי נוקשה אם כן מאי מקשה הש"ס מ"פ הם וצריך ר"ל לומר דמגבלה במים הא בלא מים גם כן הוי נוקשה ונוקשה הוי חמץ לענין מנחות. דמקשה לר"י דאית לי' שיאור פטור ואפשר אף איסור תורה ליכא אם כן מקשה שפיר הא מ"פ הוה ליה רק נוקשה ופטור ע"ש מוכח דעת תוס' דנוקשה דמ"פ שוה עם שאור אף דבחולין אמרינן דשיאור ה"ל ספיקא לר"י או ברי' אם כן אפשר בנוקשה ה"ל דאוריי' גם לר"י. נראה דסברתם דכל נוקשה ה"ל דומיא דשיאור דפטור לר"י דל"ל חיוב בשיאור וגם אין חילוק בין נוקשה דנחשב במשנה דא"ע דא"ר לאכילה ובין נוקשה דמ"פ דמ"ד נוקשה הוא דרבנן ה"ל נוקשה דמ"פ ג"כ מדרבנן וגם שוה לשיאור. והנה הש"ס מתרץ דמגבלה במים נלענ"ד הפי' דמגבלה במים אם כן ה"ל מ"פ עם מים וה"ל חמץ גמור או למ"ד דמ"פ אין מחמיץ כלל אם כן עם מים ה"ל חמץ נוקשה ונוקשה אסור מן התורה או נוקשה כזה דמ"פ עם מים הוי דאוריי' ז"א די"ל דגם מ"פ ומים הוי נוקשה ולמ"ד דרבנן זה הוי ג"כ דרבנן אך דמתרץ דלפי הס"ד דמ"נ [אין] אסור כלל אם נתן בה מים אם כן לא משכחת חימוץ במ"פ לחוד ואי נתן קודם שנתן השמן או לקח סולת קצת ונתן מים והחמיצה הא בלאו הכי נפסלת תיכף כשנתן מעט מים קודם חימוץ אם כן א"ח על החימוץ כיון דנפסלה עיין ר"מ כאן. ומתרץ לו דמגבלה במים אם כן לא הקפידה התורה על מים כלל אם כן משכחת לה חימוץ מים על הסולת קודם שנתן השמן והחמיצה דמשום מים לחוד בלא החימוץ לא נפסלה כלל וחייב משום שהחמיץ מנחה כשרה או שלקח קצת סולת בלא שמן והחמיצה במים אם כן חייב. הכלל דהמתרץ מחדש דמים כשרים למ"נ ומשכחת לה חימוץ במים לחוד אבל מ"פ מעורב עם מים אפשר דהו"ל נוקשה ורק מדרבנן למ"ד נוקשה דרבנן והדברים ארוכים בס' האחרונים לה"פ ולא עיינתי בדבריהם כעת. וכן רוב מנחות דהי' בהם שמן אצ"ל דנתרבו לחימוץ כיון שהי' נותן מים ג"כ ה"ל מ"פ עם מים דאפילו אם נאמר מ"פ עם מים הוי נוקשה והוא רק דרבנן מכל מקום נתרבה באם נתן מים לחוד והחמיץ אחר שנתקדש בכלי. לפי העולה על זכרוני פלפלו בזה האחרונים אי שיאור דינו כנוקשה וגם מ"פ עם מים אי הוי נוקשה הוא מן התורה דאי דרבנן לא א"ש הסוגיא דהכא ולפמ"ש אין ראי' מהסוגיא כנלע"ד. והנה לפ"ד התוס' שכתבו למ"ד דלא מרבינן מנחת נסכים כיון דמוגבל עם הרבה שמן ג' לוגין לעשרון לא הי' נותן מים ומים פוסלין אותה ול"מ חימוץ וכ"פ הר"ם אם כן לפ"ז צ"ע למה נקט הר"ם דווקא מ"נ הא מנחת חביתין נמי הי' ג' לוגין לעשרון וכן מנחת חינוך לדעתו פ"ה מהכה"מ ועמ"ל שם ואי"ה יתבאר לקמן. אם כן כיון דהי' ג' לוגין לעשרון לא היו נותנים מים ול"מ חימוץ ולמה נקט הר"ם דווקא מ"נ ועל הש"ס ל"ק דהוא מרבה מ"נ אם כן הכל בכלל ומאן דמרבי לחה"פ אינו אומר בפי' דמ"נ לא אדרבא דעת התוס' דהכל מודים דמרבי מ"נ אבל על הר"ם צ"ע [שוב נתיישבתי דל"ק כלל דמנחת חביתין ומנחת נסכים נאמר בתורה מרובכת ודרשינן שיהי' חלוטה ברותחין כמש"א אח"ז בס"ד. אם כן הי' מים כשרים ומשכחת לה חימוץ ע"כ הדין דווקא במ"נ וז"פ] והר"ם סיים בכאן דאם גיבלה ביין של נסכים הם מ"פ והוא תמוה מה ענין לגיבול היין ה"ל לומר אם גיבלה בשמן והיין היו מנסכין ע"ג השיתין וכמדומה שבנוב"י מה"ק הרגיש בזה. וע' מנחות נ"ד תוס' ד"ה אין כ' באה"ד דלר"ת מ"פ אין מחמיצין כלל רק מ"פ עם מים וכן מוכח כו' דאר"ל מגבלה במים וכשירה פי' כיון דאיכא מים בהדי שמן כו' ולפמ"ש אין ראיה כיון דמגבלה במים י"ל הפי' דהחמיצה במים לבד כמש"ל אך זה צריך אריכות לבאר. והנה לאו זה נוהג בכל אישי ישראל כמו כל הלאוין שיש בהם מלקות ומ"ש הרהמ"ח ואצ"ל כהן א"י מאי כ"ש איכא דכולם שוים בלאו זה חוץ מחרש שוטה וקטן ולכל הענינים הנ"ל ככל לאו שבתורה וכתבנו כ"פ: