שחייב להוליכה אפילו למדי כו'. צ"ע דד"ז אינו אלא בנשבע דוקא. שו"ר בהגהת המ"ל שעמד בזה ומ"ש שיניח ביד ב"ד ה"ה ביד שליח ב"ד עש"ס ור"מ וש"ע ויש שיטות דבנשבע לו ועבר הפסח על החמץ דאו"ל הש"ל ובמ"ל כאן ה"ה פלפל באריכות וגם הדין דנשבע לו דצריך להוציא הגזילה מת"י ובאיזה ענין עיין ר"מ וש"ע. ומצוה זו נוהגת בכל אישי ישראל חוץ חרש שוטה וקטן נהי דאם הגזילה בעין מוציאין מידן היינו דל"ק אבל מצות השבה אין חל עליהם ואם אין הגזילה בעין פטורים ואשה או עבד באין הגזלה בעין אין להם לשלם רק אם יש להם ממון או נתגרשה או נשתחרר. ובב"נ אינו נוהג מצוה זו דא"ח. ע' בש"ס ב"נ נהרג על פמש"פ ולא ניתן להשבון ערש"י עירובין ס"ב כ' ה"ט דבנכרי לא כתיב השבה וע' תוס' שם שכתבו דאם הגזילה בעין צריך להחזיר ועבע"ז דע"א ברש"י ותוס' שם. ודעתי לקבוע קונטרס מיוחד לברר דיני ב"נ. ואם יש חילוק בין עכו"ם מעכו"ם או עכו"ם מישראל. ואם יש חילוק בין בעין ועיין היטב בתוספות במקומות הנ"ל ואין הזמן מסכים להאריך ולבאר:
מנחת חינוך · סימן ק״ל, ו׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Minchat Chinuch, Piotrkew, 1902
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך מנחת חינוך, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.