והנה בין אם נשבע והודה בחיי המלוה או המפקיד ואח"כ מת המפקיד בודאי צריך לשלם ליורשיו או שנשבע בחייו והודה לאח"מ או שנשבע והודה לאח"מ ליורשיו בכ"ע צריך לשלם להיורשים קו"ח ומביא אשם וז"פ. וכ"ה בד' הרהמ"ח ובר"מ מהש"ס דב"ק במשנה ואם מת וע' תוס' שם. ונראה דבשה"פ חייב אפילו אין התובע תבעו ברי רק אפשר יש לי ת"י והוא נשבע והודה אף שא"ח בשבועת הדיינים בטענת שמא מכל מקום חייב בשה"פ דאינו תלוי בשה"ד כמו ש"פ והרבה דברים. הכלל בכ"ע שנשבע והודה חייב קרן וחומש ואשם כנ"ב. ואני מסופק אם נשבע לחרש שוטה וקטן שה"פ ומשכחת דיש להם ממון בירושה או במע"י אם נשבע על טענתם עח"מ סי' צ"ו אך אם נשבע להם בעצמו שה"פ אפשר ג"כ דחייב. אך לפמ"ש דדעת הר"מ דעכ"פ בפני התובע או שלוחו בעינן ואלו הם כשלא בפניהם עבכ"מ בש"ס ופוסקים ובח"מ סי' ק"י אם כן כיון דהוי שלא בפני בע"ד פטור או אפשר כיון דהוא זכות להם דחייב בחומש הוי בפניו ודווקא לחוב הוי שלא בפניהם וצ"ע. וע' לקמן במצוה זו בד"ה ומבואר הבאתי ש"ס מפורש דנוהג בקטן אם כן ה"ה בח"ש דחד דינא נוהג וגם גבי שה"ע שצריך תביעה מהבע"ד עצמו ולא מאחרים עש"ס ור"מ דכתיב אל"י ודרשינן אם לו לא יגיד. ואני מסופק אם קטן תבע את העדים ונשבעו אי חייבין ק"ש דהטעם דטענתן לא הוי טענת ברי ל"ש גבי שה"ע ע' שבועות ל"ה נראה בש"ס שם דאף אם התובע אינו תובע את העדים בבירור שיודעים לו עדותו רק אפשר אתם יודעים וכפרו ונשבעו חייבים אם כן גבי קטן נמי מהני ע' סי' צ"ו והכא ליכא מיעוטי כמו בשומרים. או אפשר על כל פנים צריך בפני התובע אף בתבעו וכפרו ונשבעו אח"כ שלא בפני התובע א"ח כמו שה"פ וכ"ש הוא דשה"פ א"צ תביעה ומכל מקום צריך בפני התובע שה"ע דצריך תביעה א"ד דצ"ל בפני התובע והוי כמו שלא בפניו או אפשר דלזכות הוי כבפניו וחייבים שה"ע וצ"ע. עוד אני מסופק אף את"ל דהכופר לחרש שוטה וקטן בין שה"ע או שה"פ חייב אם שייך באלו מושבע מפיהם דנהוי הנתבע בכלל מושבע מפי אחרים כגון אם השביעו הם להנתבע והוא כופר אי חייבין כיון דלאו בני שבועה נינהו לעצמם ג"כ ל"ה בני שבועה לאחרים וא"ח רק בנשבעו לעצמם. וז"ל הר"ם בפ"ב מה"ש ה"א א' הנשבע כו' מפי עצמו או מפי אחרים וענה אמן אפילו השביעו עכו"ם וקטן וענה אמן חייב שכל העונה אמן כמוציא שבועה מפיו דמי ועכ"מ. אם כן אפשר דווקא בענה אמן דהוי כמ"ש מפיו אבל היכי דחייב במושבע מפי אחרים בלא עניית אמן כגון כאן ובשה"ע א"ח במושבע מפי קטן דהשבועה שלו בעצמו ל"ה שבועה כלל ה"נ במשביע אחרים. וכ"נ דהם לאו בני שבועה כלל אפילו בעצמם מכ"ש לאחרים רק בענה הגדול אמן דהוי נשבע בעצמו אך בהשביע קטן שהגיע לעונת נדרים עפי"א מה"נ דשבועה ונדר שלו מן התורה חל מהני ג"כ להשביע אחרים כגדול אבל בלא הגיע לעו"נ נראה דהמשביע אחרים ולא ענה אמן ל"ה מושבע מפי אחרים להתחייב עפ"י ולהראב"ד דמסופק בכך בפ"ב דנזירות דאפשר מופלא סל"א הוא רק מדרבנן אם כן נראה דהשבועה שלו לאחרים ל"מ ג"כ מן התורה לענין חיוב כאן בשה"פ ושה"ע בלא ענה אמן ומכל מקום צ"ע. ואם ב"נ תובע ונשבע לו א"ח הקרן ולא חומש ואשם דכתיב בעמיתו וכו'. אבל לא' מכל אישי ישראל חייב ואפילו לעבדים דהם בכלל רעהו בכה"ת. עוד מבואר בש"ס פ' הגוזל ור"מ פ"ג מגזילה דאם א' תבע לחבירו חמץ שעעה"פ דאסור בהנאה אך י"ל לו הרי שלך לפניך אם תבע אותו אח"פ וכפר ונשבע והודה אף דבשעת כפירה לא הי' כפירת ממון דאם הודה לו הי' מחזירו עפרא בעלמא מכל מקום חייב קרן וחומש ואשם דאלו מיגנב בעי שלומי ובאותו הכפירה פוטר עצמו ה"ל כפירת ממון כמו הדין דלעיל שורי גנבת והלה אומר פקדון בידי ע"ש. ומאי יחזיר לו בעד הקרן אם י"ל ג"כ אחר השבועה הש"ל יבואר אי"ה לקמן בדיני השבת גזילה וכאן עסקינן מחומש ואשם. ודעת ראב"ד דאם בשעת כפירה החמץ ת"י פטור דל"ה כפירת ממון כמו לעיל. אבל הרב המגיד כ' שדעת הר"מ שם גבי שורי גנבת דהודה ע"כ בישנו ת"י פטור אבל כאן כיון דכופר חייב בכ"ע אפילו יש ת"י כנ"ל.
מנחת חינוך · סימן קכ״ט, ג׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Minchat Chinuch, Piotrkew, 1902
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך מנחת חינוך, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.
