מנחת חינוך · סימן קכ״ט, י״ג

ותורה היא וללמוד אני צריך איני מבין כלל הדין שהבאתי בשם הר"ם מהש"ס דאם אמרו עדים ש"ח בעלת והוא מכחיש פטור דיכול לומר לא גמרתי ביאתי ומתרצין דבריו ע"ש בש"ס מבואר מכ"ש אם אמר בפירוש לא גמרתי בודאי פטור ואין זה מכחיש העדים. ובאמת מבואר במכות דלר"ט ור"ע לא הי' נהרג אדם בבועל ערוה דהיו שואלים אם ראיתם כמכחול כו' ורבנן סברי דסגי אם רואה כדרך המנאפים וער"מ כ' דחזקת צורה זו כו' היינו דסוקלין על החזקות וזו חזקה גדולה ערשב"א הובא בסי' מ"ב באה"ע דהוא כאש בנעורת ובודאי אפילו מכחישים דלא בעל כלל ל"מ דאי הי' מהני הכחשתו אם כן אינו חזקה אלימתא ולא היו הורגין אותו אף ע"י הודאתו ע"כ אמרינן אנן סהדי דבעל וכאן בש"ח דהיא לוקה ומלקות ומיתה שוין דאין לוקין בשום צד שיש להציל וגמר ביאה בודאי א"א לראות עכצ"ל דחזקה שגמר הביאה כמש"ל אם כן אם אמר בפירוש לא גמרתי ביאתי היאך נאמן דה"ל כמו שאומר דלא בעל דא"נ והורגין ע"ז והיאך פוטר עצמו בקרבן והדרא קו' ר"מ לדוכתי' אם הביאוהו שנים לידי מיתה חמורה לא יביאוהו לידי קרבן הקל. וה"נ אם עדים מביאים לידי מלקות ואפילו בכל העריות אם א"ח אלא על הג"ב כמש"ל בלאו כגון שבתחלת ביאה לא התרו בו עיין לעיל בודאי הוי חזקה אלימתא ול"מ מה שאומר שלא בעל וכאן האשה חייבת מלקות אם כן היאך פטור מקרבן וא"ד לאומר מזיד די"ל דאינו מכחיש חזקה אבל כאן היאך יכול להכחיש חזקה כזו דה"ל אנן סהדי דהורגין ומלקין ע"ז והיאך יכול לפטור עצמו מקרבן. ואפ"ל עפ"י ד' הרשב"א מובא בפ"י כתובות סוגיא דשנים דנגד חזקה ונגד רוב האיש בעצמו הטוען ברי שאינו כן א"צ לחוש כיון שיודע בעצמו שאינו והרו"ח אינו אלא למי שמסופק ע"ש שכתב ע"כ צריך לקבל התראה וע"ש בק"א אם כן זה ודאי דאם שוכבים כדרך המנאפים הוא בחזקת שהערה ועדיף מחזקה דאנן סהדי והא ראי' נהי דבמזיד הורגין אותו עי"ז ול"מ הכחשה דידי' אם אמר שלא בעל מחמת התראה כסברת הפ"י מכל מקום בעריות בשוגג דחייב חטאת בודאי אם אמרו שראו כדרך המנאפים ח"ח אם לא מחמת מזיד אבל ל"מ מה שאומר שלא בעלתי אף דבשוגג לא קבל עליו התראה עכצ"ל דהוי אנ"ס דאש בנעורת כסברת הרשב"א וכיון דהר"ם כ' בלשון שחזקת צורה זו שהערה נראה דבג"ב אינו ודאי רק רוב איכא. והראי' דבש"ח חייבין על כל פנים באין מכחישין ובפרט האשה אשר אינה יכולה לידע אם גמר ע"כ בודאי רוב איכא וסוקלין ושורפין על החזקות והרוב כידוע אם כן שפיר מלקין אבל אם אמר בבירור שלא גמר הוא בעצמו נאמן כנגד רו"ח כמ"ש רשב"א ע"כ אינו מביא קרבן. ויש לחקור כיון דהוא רק רוב אפשר דנאמן גם שלא להלקותה דע"א אפשר נאמן נגד הרוב עי' שב שמעתתא וגם אם הוא רק כרוב כיון דלא הוחזק הרוב קודם אפשר ל"מ בדיני מלקות וד"נ כמו דל"מ בממון ע"ש בש"ש ע"כ צ"ע חילוק זה לחלק דלענין העראה אנן סהדי ועדיף מרוב ולענין גמר רק כרוב. והנה במש"ל דהעראה צ"ל אנן סהדי דאל"ה הי' מהני הכחשה בשוגג ובמזיד לא דקיבל עליו התראה זה טעות דבמזיד הי' מהני ג"כ הכחשה דל"ש קבל עליו התראה רק בדבר שעבר בשעת התראה כגון בנידון שכ' הפ"י דאפשר אינה א"א דנתגרשה ע"ז שייך שפיר קבל התראה אבל בדבר שאח"כ כגון כאן דבועל תכ"ד של התראה מה מהני שקיבל התראה אפשר עשה תשובה ולא בעל ע"כ בודאי צ"ל דכדרך המנאפים הוי אנן סהדי ועדיף מרוב. אך לענין ג"ב אפ"ל דאינו כודאי רק כרוב כיון דמלשון הר"ם משמע כן שנ' דהוא בחזקת שהערה ומכל מקום צ"ע. וגם גוף הדבר צ"ע דודאי כאש בנעורת שייך גם על ג"ב ע"כ צ"ע מאוד היאך יכול לומר לא גמרתי כמו שאי"ל בכל העריות לא בעלתי כלל דהורגין וח"ח ה"ה כאן למה יפטור מקרבן וצריך עיון גדול כמו דבאמת אמר לא בעלתי אין אנו מאמינים לו שלא בעל אף על פי שלא ראו כמכחול אם כן למה נאמן לומר שלא גמר וע"כ צריך לחלק דלג"ב ל"ש כאש בנעורת וצ"ע שלא ראיתי במחברים שהרגישו בזה.