מנחת חינוך · סימן קכ״ט, א׳

להקריב כו'. עיין ר"מ פ"ז ופ"ח מה' שבועות ופ"ז ופ"ח מה' גזילה ואבידה ואכתוב בקיצור שרשי הדינים בעזה"י. אחד מישראל התובע לחבירו שמגיע לו ממון הן שגנב או גזל מאתו והן מעות הלוואה או פקדון או שכר שכיר וכדומה והוא מש"פ ומעלה ודווקא מטלטלין חוץ מקרקעות ועבדים ושטרות אינם בדין זה. והוא בענין אם יודה הנתבע יתחייב לשלם כגון שהוא ממון ולא קנס דקנס ג"כ אינו בד"ז דאינו כפירת ממון דאפילו אם מודה פטור והנתבע כופר בטענת להד"מ או שאר טענות כגון ש"ח וש"ש או שואל טוענים נגנב או נאנס או מתה מחמת מלאכה. הכלל באיזה טענה שטוען שפוטר עצמו ואח"ז נשבע לו ע"ז הן בב"ד או חוץ לב"ד אפילו אם לא פסקו הב"ד שבועה ונשבע מעצמו (דאינו מחויב שד"א על פמש"פ ע' תוס' הכלל באיזה אופן שנשבע) הן שנשבע בעצמו או שהשביעו חבירו שא"ל משביעך אני אפילו לא ענה הנתבע אמן והוא כפר הן במזיד הן בשוגג כגון ששגג בקרבן אבל שגגב לאו ה"ל אנוס. עיין לעיל גבי ש"ב לשעבר שם כתבנו ותלמד לכאן. ודעת הר"ם והראב"ד פ"ב מה"ש דצריך השבועה להיות דווקא בשם או בכינוי ובלא שם אינו חייב כאן. ודעת רמב"ן והרשב"א דבשבועת הפקדון חייב על השבועה קרבן אפילו בלא שם וכינוי עלח"מ שם. ואח"ז הודה שהמעות מגיע לחבירו ונשבע בשקר חייבה אותו התורה להחזיר הקרן ולהוסיף חומש על ד' ה' לבעלים ולהביא קרבן אשם כמו שיבואר. ואם חסר א' מהתנאים שכתבנו א"ח חומש ואשם ודין אם חייב על שבועת ביטוי א"ר לכתוב כאן כי כאן הדין של שבועת הפקדון אימתי חייב ואימתי פטור וער"מ ותראה באיזה אופן שחייב על ש"ב במקום שפטור מן שה"פ. וא' הנשבע אחר שתבעו בע"ד או הנשבע מעצמו אף שלא תבעו כגון שאמר למה אתה הולך אחרי שבועה שאין לך בידי. ול"ד שהלך אחריו ע' ש"ס דשבועות ל"ב ובלחם משנה הכלל אין צריך תביעה כלל דכתיב וכחש בעמיתו כ"ד ובכ"ע חייב שה"פ. וא' הנשבע לבעל הממון עצמו או לשלוחו הבא בהרשאתו דששא"כ כ"ה לשון הר"מ ועלח"מ פלפל וכתב דדעת הר"מ אף דכאן אין צריך תביעה מכל מקום צריך שיהא השבועה לפני בע"ד או לפני שלוחו שהוא כמותו ודוקא שהוא שלוחו לגבות הממון ולא על השבועה לבד ובא בהרשאה ל"ד ה"ה שליח שעשאו בעדים לגבות הממון ה"ל כמותו וחייב ע"ש באריכות. ומכל מקום ד"ז דא"ח רק בפני בע"ד שכתב הר"ם או בפני שלוחו צע"ק מהיכן יצא לו ד"ז אך בודאי מצא רבינו ד"ז באיזה מקום ונעלם מאתנו ועקצה"ח צ"ו השיג על התומים וכ' באיזה לשון א"ח בשה"פ במושבע מפי אחרים ואין הזמן מסכים אתי כעת לעיין בדבריו. ודוקא בהודה מעצמו חייב קרן וחומש ואשם אבל אם לא הודה רק באו עדים משלם הקרן לבד כי חומש ואשם אינו חייב רק ע"י הודאת עצמו ואפילו הודה מעצמו אחר שבאו עדים חייב חומש ואשם רק בטט"ג בפקדון ונשבע ובאו עדים והודה אחר כך מעצמו חייב קרן וכפל ואשם וחומש א"ח כי חומש עולה לו בכפילו וממון המחייבו כפל אינו מחייבו חומש עש"ס דב"ק פ' הגוזל ור"מ פ"ד מה' גניבה דינים אלו וד"ז דטט"ג דמשלם כפל אינו רק בנשבע בב"ד עיין ר"מ דינים אלו אבל בשה"פ שלא בב"ד א"ח כפל אם כן חייב חומש וגם דוקא בהשביעו ב"ד ולא בקפץ ונשבע דצריך שבועת הדיינים דוקא וגם מושבע מפי אחרים לא הוי שבועת הדיינים עקצה"ח צ"ו ול"ה רק שה"פ וא"ח כפל ע"ז מטט"ג אפילו באו עדים אם כן בהודה אח"כ משלם קרן וחומש עי' דינים אלו בר"מ ותבין. ואם כפר ונשבע אפילו חמשה פעמים חייב על כל שבועה אשם וה"ה חומש שאילו הודה היה חייב לשלם וזה מבואר במשנה דשבועות ובר"מ פ"ז דשבועות הלכה ט'. ומבואר בלשון כפר ונשבע ואינו מזכיר הודה בנתיים וכתב דחייב כמה אשמות ובהט"ו ובפ"ז מהגו"א הי"ג כ' נשבע והודה וחזר וכפר ונשבע והודה כו' חייב חומשים הרבה נראה דלענין חומשים צ"ל הודאה בנתיים. אך באמת אין חילוק ועי' בב"ק ק"ח שם היא אבעיא לענין חומשים וכ' התוס' דל"ג והודה ע"ש הטעם אם כן אפילו בלא הודה חייב כמה חומשים לפי המסקנא. ועיין בתוס' הקשו הא מתניתין היא השביע עליו ה"פ חייב עכאו"א כו' מבואר להדי' דאשם וחומש שוים הם וכ"ה דמחייב אשם חייב חומש חוץ מטט"ג כיון דמשלם כפל אבל בכ"מ חומש ואשם שוים הם כנל"ב ופשוט. ול"ד כפירת ממון שפוטר עצמו לגמרי על ידי הכפירה חייב דאפילו פוטר עצמו מאחריות ע"י הכפירה חייב כגון א' שאמר לחבירו שורי גנבת והרי הוא אצלך והלה טוען לא גנבתי רק הפקדת בידי באיזה אופן אפילו אמר השאלת לי דחייב באונסין והודה אחר כך חייב כיון דפטר עצמו בהכפירה מאחריות דגנב חייב בכל אחריות ושומרים פטורים מאונסין ואפילו שואל על כל פנים פטור במתה מחמת מלאכה אם כן פוטר עצמו שיהי' אח"ז בק"ש אך אם א"ל הפקדת בידי והרי שור לפניך קחהו ונשבע ע"ז פטור דלא כפר ולא פטר עצמו בכפירתו כלום עש"ס ור"מ ה' שבועות: