מנחת חינוך · סימן קכ״ז, ה׳

והנה בק"מ וכ"ש כתב הר"מ דאם נתנו לחבירו וחבירו לחבירו כולם מעלו ומסתימת לשונו משמע דבנתינה לחבירו לבד מעל כיון שהוציאו מרשותו ובשער המלך כ' דהתוס' בקידושין חלקו ע"ז כיון דלא נתחלל אם כן לא עשה כלום ולא מעל רק בנהנה מהקדש ע"ש מה שפלפל בזה וא"ר להאריך כי הענינים עמוקים. עוד יש דבר שמועלים בו והרהמ"ח לא הביאו דקיימא לן יש מעילה בקונמות עיין ר"מ כאן פ"ד הן בקונם כללי כגון שאמר ככר זה הקדש או קרבן והן בקונם פרטי שאמר ככר זה עלי אף על פי שמותר לאחרים או שאוסר חפצו על חבירו בכולם יש מעילה בקונם כללי כולם מעלו ובקונם פרטי דאסר על עצמו הוא מעל ולא אחר וכן אם אסר חפצו ע"ח חברו מעל ולא הוא. וקונם כללי יש לו פדיון וקונם פרטי אין לו פדיון ע"ש בנדרים. ובמ"ל נסתפק כמה דברים א' אפשר דוקא אם אסר עליו הנאה אבל אם אסר עצמו רק באכילה אפשר דליכא מעילה כיון דל"ד להקדש ופשיט לי' דאיכא מעילה אף אסר עצמו באכילה לחוד וה"ר לזה. אך במזכיר אכילה א"ח על ש"פ אם הוא פחות מכזית דאכילה היא בכזית וצריך כזית וש"פ. עוד מסופק אם לא התפיס בדבר הנדור רק אמר ככר אסור עלי אם יש מעילה וכ' אם נאמר דבלא התפסה הוא מדין יד דגומרין דבריו שהוא כקרבן אם כן בודאי מועלין אך למ"ד דגזירת הכתוב הוא דלא בעינן התפסה אפשר דליכא מעילה בלא התפסה ע' פ"א מה' נדרים מסופק בזה. עוד מסופק דאפשר דד"ז דמעילה בנדרים דוקא באוסר פירותיו הן על עצמו הן על אחר כיון דיכול להקדיש פירותיו יש בהם דין מעילה אבל באוסר פירות חבירו עליו כיון דא"י להקדיש אפשר דאין בהם מעילה. עוד מסופק אפשר דוקא אם אוסר דבר מסוים יש בו מעילה אבל באוסר הנאה אפשר דליכא מעילה ע"ש. ובר"ן נדרים ל"ה נסתפק אי בקונמות לאחר שמעל אם נתחלל ויהי' רשאי להנות בו כמו הקדש דלאחר מעילה יצאה לחולין ע"ש ופשוט דהספק הוא בקונם כללי דיש לו פדיון אבל בקונם פרטי דאין לו פדיון בודאי א"י לחולין כמו ק"מ ושאר דברים שאין להם פדיון כמש"ל ופשוט. ואני מסופק אם התפיס בקק"ל כגון דאמר ככר זה עלי כשלמים או כמעשר עיין בנדרים ור"מ פ"ב מה' נדרים דאסור עליו ועובר משום בל יחל אם יש מעילה כיון דהדבר הנדור עצמו אין בו משום מעילה דקק"ל א"ב מעילה וכגון שהתפיס בחייהם או בבשר שלמים קודם זריקה עיין ר"מ על כל פנים אין בו מעילה אפשר לא עדיף ד"ז מדבר העיקר שהתפיס בו או אפשר דעדיף. אך הסברא נותנת דלא עדיף ואין מועלין רק בקונם או קרבן דהפשט הוא קדשי קדשים אבל במתפיס בפירוש בקק"ל אין בו מעילה כ"נ. והנה בחרמי כהנים דמועלים בהם בודאי יש בהם מועל אחר מועל כיון דאין להם פדיון כ"ז שהם בבית הבעלים כנ"פ. וכל הדברים הנאסרים בנדר מצטרפין ואם נהנה מכולם ש"פ מעל. והדינים של מועל כ"ה אם מעל במזיד ונהנה בש"פ בגוונא דאית ביה מעשה וכבר כתבתי אף לס' הרהמ"ח דסובר אם אפשר לעבור בלי מעשה פטור אף בעשה מעשה דוקא אם הדבר הזה שעושה מעשה יכול לעבור בל"מ אבל אם הדבר הזה צריך עשי' חייב אף להרהמ"ח והבאתי כ"פ בשם השעה"מ החו"מ ע"כ כ' הרהמ"ח כאן אם עשה מעשה לוקין ומשלם רק הקרן ולא חומש ואשם כ"כ הרהמ"ח וגם הר"מ כתב כן ועיין בהגהות הר"מ שתמה הקי"ל אין לוקה וקלב"מ. ועיין במשנה יש אוכל אכילה א' וחייב ד"ח ואשם רמ"א אם היתה שבת והוציאו בפיו חייב ותמהו האחרונים הלא שבת היא ח"מ וח"מ שוגגין פטורין מתשלומין וכ"ה דא"ח קרן פטור מאשם ע' תוס' פסחי' כ"ט אם כן מאי מוסיף ר"מ הא פטור מאשם. ובצל"ח שם כ' הא דח"מ פטורין מתשלומין דכתיב כדי רשעתו משום רשעה א' כו' היינו דאין הב"ד יכול לחייבו ע"כ חייב בד"ש כמבואר בב"מ אתנן אסרה תורה אם כן מעילה דהקרן הוא לשמים אם כן אין פוטר מיתה ומלקות והא דמבואר בפסחים דאינו מועל בחמץ של הקדש לרנבה"ק דסובר כרת פוטר אף דהתשלומין לשמים דווקא לרנבה"ק דסובר כרת פוטר אם כן אין שייך לומר משום רשעה א' כו' ואי אתה מחייבו הא אין הב"ד מחייב אותו כרת עכצ"ל הפשט דכדי רשעתו דהתורה לא חייבה אותו משום שתי רשעיות כלל אם כן לשמים ג"כ פטור דהתורה לא חייבה כלל אבל לדידן לב"ד אזהר רחמנא וחייב לצי"ש ע"כ ניחא במשנה דחייב הקרן כיון דהוא לשמים ושפיר פוסק הר"מ דלוקה ומשלם ע"ש דלא הביא ד' הר"מ אילו רק הקושיא במשנה דיש וכו' אך באמת לדבריו מיושב ד' הר"מ ג"כ ודבריו מתוקים מדבש. ועקצה"ח מיישב ג"כ קושיא הנ"ל ועבנה"מ ולהקצה"ח שכ' היכי דעבדינן החומרא פטור לצי"ש ג"כ אינם מיושבים ד' ר"מ והרהמ"ח דכתבו דלוקין ומשלם אף דעבדינן החומרא. וגם לדברי הנה"מ שכתב לחלק דקדושת דמים כיון דהוא משום גזילת הקדש אינו משום כפרה ופוטר. אבל במשנה דיש דהוא קה"ג הוא משום כפרה ואינו פוטר כמ"ש תוס' כתובות ג"כ אינן מיושבים דבריו דנראה מדבריו אפילו בקדשי בה"ב אינו פוטר ולדברי הצל"ח מיושב היטב אף על פי דהוא משום גזל ההקדש על כל פנים התשלומין לשמים ובודאי אין ממשכנין כמו חייבי חטאות ואשמות דניחא לי' בכפרה וקרן צריך להביא קודם האשם כמבואר לקמן אם כן ה"ל לצי"ש ואין פוטרו המיתה והמלקות ויש עוד ישובים לד' הר"מ ואין כאן מקומו (וע' תוס' ישנים כריתות דף י"ג רע"ב וז"ל והא דחייב אשם מעילה אנותר אע"ג דלא שוי מידי ואמרינן בפכ"ש האוכל חמץ הקדש במועד לא מעל התם בקדושת דמים דלא נחת עלי' קדושת הגוף וכשנאסר בהנאה אינו ש"פ ולא נהנה מהקדש ש"פ עכ"ל. ובנה"מ כתב זה מסברא דנפשיה ולא הביא תוס' הנ"ל). ואם נהנה במזיד פמש"פ צריך לשלם ג"כ הקרן דנלמד מקרא בפ' הזהב וער"מ פ"ז כ' יראה לי דאין לוקין פמש"פ והנה ודאי אסור מן התורה כדין ח"ש עמ"ל ספ"ב כאן שכתב ג"כ כן וכבר כתבתי דמעילה מצטרף אפילו לזמן מרובה ושם מבואר דצ"ל בהעלם א' היינו לענין שוגג וקרבן אבל במזיד מצטרף תמיד וז"פ. וכ"כ תוס' מכות דכ"ב ד"ה אלא דעל פמש"פ אין לוקה בהזיד במעילה. ואם מעל בשוגג בש"פ משלם קרן וחומש. והחומש א' מד' מהקרן עד שיהיו הוא וחומשו חמשה והנהנה מק"מ יפול הקרן והחומש לנדבה היינו לקיץ המזבח ואם מעל בקרבנות צבור יפול המעות ללשכה היינו לבה"ב ואם מעל בקדשי בה"ב יפול המעות לבה"ב וער"מ פ"ג ופ"ד גבי חטאת ונראה דאם מעל בחרמי כהנים קודם שבא ליד הכהן אפשר ג"כ לבה"ב.