הד' שבועת העדות המשביע עדים שיבאו ויעידו לו ולא העידו והם יודעים לו העדות אם נשבעו בעצמם בין שנשבעו בב"ד בין שלא בב"ד חייבים קרבן עויו"ר בין בזדון בין בשגגה ושגגה היינו שגגת קרבן כדלעיל דאי שגגת איסור הו"ל אונס ופטור מקרבן וע' מש"ל גבי ביטוי אפשר דאם ידע באיסור ולא ידע בלאו ה"ל ג"כ שגגה אך אין כאן נ"מ דחייב במזיד כשוגג רק אנוס פטור וגם מושבע מפי אחרים אף שלא ענה אמן חייב והוא שישביעם בבית דין. וע' פ"ט בר"מ ה' שבועות ובכ"מ ודעת הר"מ וראב"ד דצריך דוקא שם או כינוי ובל"ז פטור מקרבן ודעת הרמב"ן ושאר ראשונים דא"צ גבי שבועת העדות שם או כינוי ודעת ר"ת דבנשבע מפי עצמו א"צ שם ומושבע מפי אחרים צריך שם ותמהו הראשונים ואין כאן מקומו להאריך. ועיין ר"מ פ"ט שכתב שא"ח שבועת העדות אלא עפ"י יו"ד דברים ע"ש דדוקא מטלטלים ולא עבדים ושטרות וקרקעות ואין כאן מקומו להאריך. ואפילו ע"א היכי דמועיל עדותו לממון ונשבע חייב בשבועת העדות כגון עד מיתה ועד טומאה עיין ר"מ שם. ונוהג דוקא בראוים להעיד אבל בא"ר אפילו פסולי' דרבנן א"ח וכבר ביארנו בח"ז הכשרים והפסולים לעדות. והנה הרהמ"ח כתב דשה"ע א"נ בנשים ועיין בהגהת מ"ל דאפילו במיתה וטומאה שנשים נאמנות כיון שאינן בגדר עדות בכ"מ בצירוף עם אחר אינו עדות ופטורים מקרבן שבועה וע' נוב"י מהדורא קמא תק"ע מ"ש בזה.
מנחת חינוך · סימן קכ״ג, ז׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Minchat Chinuch, Piotrkew, 1902
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך מנחת חינוך, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.
