מנחת חינוך · סימן קכ״ג, ח׳

וע' ר"מ ה' שגגות דמלך וכהן משוח חייבים בקרבן שבועת העדות כהדיוט והראב"ד כ' דאין מלך חייב בשמיעת קול. ובכ"מ כ' טעם לד' הר"מ שפוסק כן אף דמבוא' בש"ס דמלך א"ח מחמת שהמלך לא דן ולא דנין אותו מכל מקום במלכי ב"ד דדן ודנין אותו פוסק הר"מ דחייב וד' צ"ע נהי דמלכי ב"ד דן ודנין מכל מקום אינו מעיד מפני כבודו וזה אין חילוק בין מלכי ב"ד למלכי ישראל וכ"ה מפורש בכ"מ פ"ג מה' מלכים. והנה בש"ס דידן נתוסף במשנה לא מעידין ובד"ז שוים מב"ד דאין מעידין ודברי הר"מ בעצמם סתרי אהדדי דכאן פוסק דמלך חייב בשה"ע ובה' שבועות פ"י כ' היו עדים או שהיה מלך א' מעדים פטורין משה"ע הרי דפוטר למלך כמ"ש בשבועות בראוים להעיד לאפוקי מלך ועתי"ט פ"ב דהוריות הרגיש בזה. והנראה לע"ד בזה דבפ"י כ' בזה"ל או שהיה המלך אחד מעדיו כו' נראה דמיירי במקום דצריך ב' עדים והמלך הי' א' מהם אם כן בודאי בד"מ במקום דצריך ב' עדים א"ח להעיד מפני כבודו דצריך לעמוד לפני הב"ד כמ"ש רש"י בשבועות ל"א ד"ה כ"ש מלך אבל באיסור כגון עד מיתה או טומאה ל"מ לדעת הלחם משנה ומ"ל ה' עדות דבאיסור צריך המלך ג"כ להעיד אם כן משכחת לה דחייב ק"ש בעד מיתה או טומאה ואף אם נא' כדעת הכסף משנה דא"צ לילך לפני ב"ד מכל מקום במקום דע"א מהני כגון עד מיתה כו' דמבואר בש"ס דאמר לדידה כו' אם כן היכי דהמלך נשבע והוא עד מיתה דא"צ להעיד דיוכל לומר בביתו לאחר דעמפ"ע כשר אם כן בודאי אם נשבע על שקר חייב בק"ש דבודאי צריך להעיד בביתו וא"צ לעמוד ולא לפני ב"ד רק בביתו מדוע יפטר ממצוה זו וחייב להעיד וחייב ק"ש אך במקום דצריך שני עדים ודאי דצריך לעמוד בפני ב"ד כידוע דל"מ עמפ"ע אם כן א"ח ע"כ דברי הר"מ נכונים. ובדקדוק כ' או שהיה א' מעדיו היינו במקום שצריך שנים אבל במקום דא"צ ב' עדים א"צ דין עדות כלל כידוע במיתה ובטומאה וי"ל בביתו בדרך שיחה ויושב על כסאו אם כן בנשבע חייב ק"ש כנ"ל ועיין בס' תוס' יה"כ תירץ ג' תי' על הר"מ ומ"ש נ"ל נכון. וכבר כ' בחיבורי לעיל דד' הר"מ צ"ע מ"ש כל הפסולים וכלל מלך עמהם בפ"י מה"ש וסיים שאין מוציאין ממון בעדותן נראה מדבריו דאם עבר והעיד דאינו מועיל עדותו ולא ידעתי מנ"ל דא"צ לילך מפני כבודו אבל שלא יועיל עדותו מן התורה וצ"ע. וע' ר"ן שבועות מביא ירושלמי דקו"פ אפילו קבלו עליהם הבע"ד עדותן באופן דמהני עדותן מכל מקום אינו חייב קרבן שבועה ובר"מ אין מבואר זה. ואם לא הביא הקרבן ביטל עשה בד"ז. ובדין חטאת קבוע אין כופין אותו ואין ממשכנין דח"ח אין ממשכנין רק לאחר ג' רגלים. וע' מש"ל בעזה"י. ולכאורה להמ"ל דנשים דאינן בגדר עדות במקום שצריך שני עדים אם כן אף במקום דאחד נאמן דאשה גם כן נאמנת מכל מקום אינה נקראת עד ופטורה מקרבן שבועה אם כן לכאורה פסולים דרבנן כיון דא"ר לשום עדות רק לע"מ וטומאה עש"ס ור"מ אם כן אינם חייבים קרבן שבועה אף במיתה וטומאה כמו נשים. אך באמת יש חילוק דנשים אינן בגדר עדות כלל לשום ענין הצריך עדות אבל פסולים דרבנן הם בגדר עדות להצלה בדיני נפשות דבודאי לא עקרו חכמינו זכרונם לברכה ד"ת להרוג נפש בקו"ע אם כן כיון שהם בגדר עדות חייבין בקרבן שבועה במקום דנאמנים כמו עד אשה או טומאה ובמקום דאין נאמנים דאין מוציאין ממון אינן חייבים. ולפי זה נראה דגם מלך שכתבתי לעיל אף דאינו בגדר עדות אם נימא דאין צריך להעיד אף בדיני נפשות מכל מקום ז"פ אצלי דלהצלה בדיני נפשות בודאי מחויב לילך כי מפני פ"נ נדחין כל מצות שבתורה מכ"ש דנדחה כבוד המלך אם כן הוא בגדר עדות אם כן אף בממון כגון בע"מ או טומאה דאינו פגימה בכבודו כמש"ל חייב ק"ש וז"ב בס"ד. וד"ז דפסולין דרבנן כשרים להצלה בדיני נפשות הבאתי לעיל במצות לא תענה וכ"כ בט"א לראש השנה ולעיל במצות לא תענה הבאתי דעת הנימוקי יוסף שרשע שאינו של חמס דפסול לעדות רק מגזרת הכתוב כשר לעדות אשה ע"ש מכל מקום אינו חייב קרבן שבועה כיון דאינו ראוי לשום עדות דאפילו בהצלה בנפשות אין פסול נאמן דהוא גזרת הכתוב אם כן אינו חייב קרבן שבועה אפילו במקום שנאמן כמו נשים. וקרובים בעדות אשה פשוט שחייבים קרבן שבועה כיון דראוים לעדות לכל העולם הם בגדר עדים ובעדות אשה שקרובים כשרים לעדות זו חייב בק"ש: