מנחת חינוך · סימן קכ״ג, ג׳

שוב נתיישבתי דל"ק קושיא הנ"ל וגם קושית הלחם משנה דנל"ב דרב סובר דטומטום ואנדרוגינוס א"ח על טומאת מקדש וקדשיו אף שהוא טמא בודאי וא"ח לא כרת ולא מלקות דהלאו לא קאי רק על זכר ודאי ונקבה ודאי אבל אלו אינם בשלוח מחנו' כלל. ונ"ל ברור כיון דהתורה מיעטה אותם כיון דהם אינם ודאים אינם משתלחין. אם כן העיקר תלוי בשעת הכנסה למקדש או אכילת קודש אם לא היו ודאים א"ח אם כן בטומטום שאח"ז נקרע והוא ודאי מכל מקום בודאי פטור ול"א אגמ"ל דהא באמת היה ידעינן שהוא טמא בודאי דהא ראה לובן ואודם וממ"נ טמא אך הוא גזירת הכתוב דאינו משתלח מן המחנה כיון שאין נודע לנו אם כן בודאי אף שנודע אח"כ מכל מקום בשעת מעשה לא הי' בר שלוח כלל ופטור וז"פ. אם כן צריך הקרא לפטרו מכרת וממלקות במזיד כמ"ש וג"כ פטור מקרבן מקרא זה ואי לאו קרא היה חייב במזיד וגם בשוגג היה חייב אף דהוא בלי ידיעה מכל מקום משנקרע אם כן נודע לבסוף ידיעה ברורה ומכל מקום פטור מגזירת הכתוב דא"ח כרת ולא קרבן ע"ז ע"כ מביא רב וגם הר"מ מקרא זה ורצה הש"ס לסייעו מהברייתא דמבואר דא"ח על ב"מ. ונראה דבכ"ע פטור הן במזיד והן בשוגג אף בנקרע אח"כ אם כן הבריית' סוברת כרב דהוא גזירת הכתוב ודחה הש"ס דאין זה סיוע דהברייתא באמת לא ס"ל כרב מחמת גזירת הכתוב אך הברייתא מיירי בשוגג ור"א הוא ע"כ א"ח בשוגג קרבן בשום ענין גבי טומטום ואנדרוגינוס אפילו נודע לבסוף כגון שנקרע אבל לר"ע מחויב היינו דמשכחת לה בטומטום חיוב קרבן כגון שנקרע דהוי ידיעה לבסוף ולא סתמה הברייתא דטומטום פטור דמשכחת לחיוב בנודע אח"כ לר"ע וידוע באיזה אב נטמא. אך לר"א לא משכחת לה בשוגג שום חיוב כיון דעתה הוא טומטום ואין לו ידיעה בתחלה כנ"ל שלא יהיה ד' הר"מ מוקשים כ"כ. הכלל דרוצה לאוקמי כר"א דבכ"ע פטור אבל לר"ע אף לדעת הר"מ מכל מקום משכחת לה על כל פנים לחיובא כגון בנקרע ע"כ אוקמי עצהיו"ט כר"א ול"ק כלל. ונ"ל דלדעת הר"מ דלבסוף בעינן ידיעה ברורה באיזה אב ה"ה אם הי' זכור הטומאה ונעלם ממנו קודש ואח"כ נזכר שאכל קודש צריך לידע איזה קודש אם שלמים או חטאת וכדומה כמו דהטומאו' אף על פי שכולם מטמאים מכל מקום צריך לידע באיזה טומאה ול"א ממ"נ ה"ה גבי קודש והר"מ לישנא דש"ס נקט דמיירי בידיעת טומאה דר"א ור"ע סוברים דא"ח על העלם מקדש כלל עש"ס אבל להלכה דהר"מ פוסק אף על העלם מקדש וקדשי' חייב קרבן עויו"ר אם כן הידיעה בסוף צריך ג"כ להיות ברורה באיזה קודש כנ"ל. ולא נתבאר בפירוש היאך הדין אם נגע בשרץ והוא סבר שנטמא באב אחר כגון בנבלה וכדומה ונעלם ממנו הטומאה ונכנס למקדש או אכל קודש ואח"כ נזכר שנטמא בשרץ אם זה הוי ידיעה בתחלה דאפשר דוקא אם נסתפק לו בתחלה באיזה [אב] נטמא אך על כל פנים נטמא הו"ל ידיעה אבל אם היה בטעות שסבר שנטמא באב אחר אפשר ל"ה ידיעה. ומלשון הר"מ בתחלה נטמא כו' ולא ידע כו' נראה דדוקא אם היה לו ספק אבל בטעה וסבר באב אחר אפשר אין זה ידיעה אך מסוף לשונו שכתב הואיל וידע כו' נראה דהוי ידיעה כיון שעכ"פ ידע שנטמא ומכל מקום צ"ע: