מנחת חינוך · סימן קכ״ג, ב׳

והנה לשון הר"מ נטמא וידע שנטמ' אבל א"י באיזה אב ושכח שנטמא ונכנס למקדש או אכל קודש כו' ונודע לו באיזה אב כו' ולא תפס גם החלוקה דהעלם מקדש ואח"כ נודע לו באיזה אב נראה דדוקא בהעלם טומאה צריך ידיעה בסוף להיות באיזה אב אבל בלא שכח הטומאה אך היה העלם קודש או מקדש ונזכר אח"כ אפשר כיון דהידיעה של קודש ומקדש גורם א"צ לידע באיזה אב בשום זמן. אך באמת אין סברא לחלק כיון דסברתו דצ"ל הידיעה מאיזה חטא. אם כן בכ"ע אף בהעלם קודש ומקדש ונודע לו על כל פנים בעינן הידיעה ברורה ולא היה צריך להזכיר דסמך אמ"ש לעיל דהעלם מקדש וקודש חייבים כהעלם טומאה אם כן דיניהם שוים. והנה הלחם משנה הקשה קושיא עצומה על הר"מ מנדה דכ"א טומטום ואנדרוגינוס שראו לובן ואודם אף שהם טמאים בודאי ממ"נ דלובן מטמא באיש ואודם מטמא באשה אם כן בין אם הם זכר או נקבה טמאים הם מכל מקום פטור על ביאת מקדש מגזירת הכתוב מזכר עד נקבה תשלחו זכר ודאי נקבה ודאי ולא טומטום ואנדרוגינוס כו' לימא מסייע לי' דתניא טומטום ואנדרוגינוס א"ח על ב"מ ודחי דאתיא ההוא ברייתא כר"ע דבעי ידיעה בתחלה באיזה אב נטמא ובטומטום ואנדרוגינוס ליכא ידיעה בתחלה באיזה אב אי לובן אי אודם אבל לר"ע דא"צ ידיעה בתחלה באיזה אב אה"נ דחייבים על ב"מ ואי כהר"מ דבסוף מודה ר"מ דבעינן ידיעה באיזה אב אם כן אף לר"ע פטור והיא באמת קושיא עצומה. ואני מוסיף למה ליה לרב לפטור טומטום ואנדרוגינוס מב"מ מטעם דכתיב מזכר כו' תפ"ל דפטור מטעם דליכא ידיעה בתחלה באיזה אב נטמא. וגם מלשון רב שאמר אינו חייב על ב"מ שנאמר מזכר כו' והאי קרא בב"מ משתעי. וכ"ה בברייתא אינו חייב על ב"מ נראה דדוקא בטומאת מקדש הדין כן ולא בקדשים ולה"ט דבעינן ידיעה לא יתחייב ג"כ על טומאת קדשים דלענין ידיעה טומאת מקדש וקדשים שוים כמבואר כאן. וז"ל הר"מ כאן פ"א מה' מטמאי מו"מ ה"ז טומטום ואנדרוגינו' כו' ראה לובן ואודם כאחד כו' אבל א"ח עליהם על ב"מ וקדשיו שנאמר מזכר כו' וכן הנוגע בלובן ואודם שלו כא' אינו חייב על טומאת מקדש וקדשיו נגע הוא בעצמו כו'. ומבואר בדבריו דלענין זה דטומטום ואנדרוגינוס שוים קדשים למקדש מקרא הזה דמזכר כו' ובאמת בש"ס דילן אינו מבואר רק ב"מ דכתיב בי' קרא מזכר כו' דמיירי משלוח מחנות ולא מקדשים. אך נראה דעתו דקדשים ומקדש שוים לכ"ד עיין שבועות ז'. וכ"ה בתוס' זבים פ"ב וטומטום ואנדרוגינוס ראו לובן ואודם כא' וכו' וא"ח עליהם על טומאת מקדש וקדשיו. וכן בהלכה שאח"ז שם מבואר טומאת מקדש וקדשיו ע"כ פוסק הר"מ כהתוספתא דמבואר בפירוש ובש"ס דילן דנקט ב"מ כיון דקרא הוא בב"מ אבל באמת שוה קודש למקדש ומקדש לקודש באלו הענינים על כל פנים קשה ל"ל להר"מ להביא הטעם דמזכר דנתבאר רק ב"מ אך מהיקישא ילפינן. ולמה לא קאמר טעם הזה דבעינן ידיעה בסוף. וד"ז דצריך ידיעה הוא מבואר כאן בטומאת מקדש וקדשיו וצריך ידיעה ברורה בסוף וכאן אין ידיעה ברורה. ועוד קשה דהר"מ מסיים שם דאם הוא בעצמו נגע בלובן ובאודם שראה חייב ע' ראב"ד וכ"מ למה יתחייב הא אין לו ידיעה בסוף באיזה אב נטמא כ"ז קושיות גדולות לכאורה על הר"מ ועל הש"ס לשיטת הר"מ. אך באמת י"ל קו' הנ"ל בנקל דרב צ"ל הטעם דמזכר כו' דאי מחמת דאין נחשב ידיע' האי טעמא לא סגי אלא בשוגג לענין קרבן דגזירת הכתוב הוא לענין ידיעה. אבל אם היו טמאים בודאי כגון טומטום כו' ונכנסו במזיד למקדש או אכלו קודש בודאי חייבים מלקות מחמת קודש ומקדש דהם מהלאוין שלוקין ע' במכות ובר"מ פי"ט מסנהדרין. ואפילו לר"א דבתחלה צריך ג"כ ידיעה ברורה זה דוקא לענין קרבן וז"פ. משמיעני רב דבטומטום כו' שראו לובן ואודם דפטורים אף במזיד מחמת קרא דמזכר כו' דהם אינם בשלוח מחנות כלל. ולא עליהם קאי הלאו ולא יטמאו את מחניהם כו' וכן לענין קדשים דאיתקש למקדש כמו שכתבתי. וכן הר"מ מביא דינים אלו מקרא הזה לפטרו אף במזיד ובגמרא דאמרינן לימא מסייע ליה מברייתא היינו דבברייתא מבואר סתם א"ח משמע במזיד גם כן. וע"ז דחה דהברייתא לא ס"ל כרב לפטור מטעם דרשות הפסוק רק מיירי בשוגג ופטור דאתיא כר"א דל"ה ידיעה בתחלה ידיעה ברורה. אבל לר"ע אה"נ דחייב אף בשוגג ומכ"ש במזיד אם כן ל"ק קושיא הנ"ל אך קושית הלחם משנה צ"ע למה מבואר לר"ע מחייב הא אף לר"ע פטור דאין כאן ידיעה ברורה בסוף. והנה הר"מ שם כתב וכן אחרים שנגעו בלובן ואודם שלהם פטורים היינו ג"כ מקרא הנ"ל עכ"מ וסיים אבל הם בעצמם שנגעו באודם ובלובן שבהם חייבים ועיין ראב"ד וכ"מ. והנה מדכתב סתם חייב נראה אף בקרבן וזה צריך עיון לדעת הר"מ נהי דדין זה לא מוכח מקרא הנ"ל מכל מקום אמאי חייב הא אין כאן ידיעה ברורה. אך דברי הר"מ בלאו הכי צריך עיון כמה שכתב הכסף משנה ואם ירצה השם יתבארו דיני טומטום ואנדרוגינוס בלאו דקדשי' ובלאו דמקדש בעזר הגומר עלי: