מנחת חינוך · סימן ק״כ, ז׳

ואם נודע לב"ד שטעו וחזרו בהם בין הביאו כפרתן או לא הביאו עדיין ועשה א' לאחר שנודע להם היא פלוגתא בהוריות דר"מ מחייב חטאת דה"ל תולה בעצמו ור"ש פוטרו דה"ל תולה בב"ד כיון דהוא לא ידע ור"א פוסק דהוי ס' אם תולה בעצמו ואם תולה בב"ד ומביא אשם תלוי וה' כר"א ועתי"ט משום דר"ע ס"ל כוותיה ודוקא היושב בביתו אבל אם הוא בדרך פטור וכ"ה בר"מ כאן פי"ד ה"ה שחייב אשם תלוי דהוי כמי שנסתפק לו אם חטא או לא חטא כו' והנה במשנה שבמשניות הגי' כאן ר"א ביו"ד. והנה צ"ע בד"ז עיין כריתות י"ח ע"ב מבואר שם דרב סובר דא"ח א"ת אלא בחתיכה מב' חתיכות חלב ושומן אבל ח"א וס' חלב ס' שומן פטור מא"ת ויש בזה ג' טעמים רבא סובר הטעם דיש אם למקרא ומצות כתיב ור"ז סובר דבשני חתיכות אפשר לברר האיסור ע"כ חייב ובח"א א"א לברר ופטור ור"נ סובר דבעינן אקבע איסורא ובח"א לא אקבע איסור ומקשה התם לכולהו מברייתא למשניות דמבואר דאף ח"א חייב ומתרצי ר"א היא דלא בעי ח"א מב"ח דסובר יש אם למסורת וא"צ לברר האיסור ולא בעינן אקבע איסור'. והנה להלכה בעינן ח' מב"ח עיין ר"מ פ"ח כאן ופוסק כר"נ מחמת דבעינן אקבע איסורא. וק"ל מאד דכאן בד"ז למה יתחייב א"ת דהו"ל ח"א ול"ש מצות וגם א"א לברר דזה הוי ס' לכל העולם אם זה הוי תולה בעצמו או אם תולה בב"ד וא"א לברר כלל. וגם טעם הג' אין כאן דכאן ל"ש אקבע איסורא ג"כ דמפני מה אקבע איסור ור"א דמחייב דהוא סובר ל"ב ח' מב"ח דל"ל כל הטעמים הנ"ל. ור"ז אמר כאן משל דר"א ושם סובר דר"א ל"ל ד"ז דאפשר לברר וסובר דאף דאי אפשר לברר חייב אבל לפסק הלכה דפסקינן שם דלא כר"א ובעינן חמב"ח מטעמים הנ"ל אם כן הכא למה יתחייב א"ת דהו"ל כח"א ואף אם נגרוס כאן אלעזר בלא י' ע' תוס' כריתות שם דגם ר"א ס"ל דלא בעינן חמב"ח וצריך עיון גדול למה יתחייב כאן א"ת. ובהיותי נבוך בזה האיר השי"ת את עיני ופתחתי הספר באר שבע וראיתי שהקשה ע"ד רש"י בסוגיא שפי' דהספק איירי בח"א. ותמה על לשון רש"י דהא קי"ל דבעינן חמב"ח ותי' דמרא דשמעתא הוא ר"א והוא לשיטתי' לא מצריך חתיכה מב' חתיכות. ושמחתי מאד שהתעורר בזה אך תי' מספיק על רש"י אבל הר"מ דפוסק כן לפסק הלכה ושם פוסק דבעינן חתיכה מב' חתיכות צריך עיון גדול. ועכצ"ל דנהי דשני טעמים הראשונים לא שייך כאן דליכא מצות וגם לא אפשר לברר מכל מקום כיון דהר"מ פוסק הטעם דאיקבע זה הוי איקבע כיון שבאמת הוא איסור והוא איסור קודם שהורו הב"ד וע"ש בר"מ דב"ד נקראים איקבע. ועכצ"ל כיון דהלכה כן ור"ע סובר כן ע"כ זה הוי איקבע. ובזה י"ל דעת הר"מ כאן פ"ו ה"ד דתמה הכסף משנה למה פסק הר"מ כרבי דפוסק איקבע כר"נ ולמה לא פסק כרבא וכר"ז מחמת מצות או אפשר לברר דהוא כרבנן ע"ש. ובאמת מכאן יצא לו כיון שר"ע סובר כן (וע' בס' תורת חסד כלל ה' דהר"מ סובר דהלכה כר"ע אף נגד רבים ור"ע סובר כן ע"כ הלכה כר"ע אף נגד חכמים) וגם ר"י מפלפל אליבא [דר'] אם כן מחייב א"ת ולרבא ולר"ז למה יתחייב כיון דליכא מצות וא"א לברר ובזה אין שום סברא ע"כ סוברים הטעם כר"נ מחמת איקבע וסוברים דזה הוי איקבע כיון דהי' איסור בודאי עי' בסוגיא דשנים אומרים מת ובתוס' שם ומכל מקום צ"ע. ועיין בהגהת מ"ל פי"ג בא"ד בפיסקא המתחלת עוד יש להביא כו' דדעתו ז"ל דאפילו הורו ב"ד בדבר שאין בו כרת רק על שם זה איכא חיוב כרת כגון שהורו ב"ד באיזה החלבי' שמותרים שאין בהם כרת רק לאו מכל מקום כיון דשם חלב יש כרת חייבים בק"צ חוץ ממגפף ומנשק בעכו"ם אף שיש בשם זה כרת מכל מקום פטור וע"ש שמסתפקים בדהתו"ס יבמות ובד' הרשב"א. ולענ"ד דבריו מגומגמים שם ע"ש ומדהתו"ס אין ראיה ואין כאן מקומו ויבואר אי"ה במק"א. ונ"פ דבב"ש אם נאמר דלא היה בב"ש אלא שני שבטים ע' תוס' גיטין נ"ו ועשרת השבטים לא חזרו אז וחטאו רוב הקהל בא"י אותן השבטים שישנם מביאים קרבן אף על פי ששאר השבטים לא היו שם ולא נוכל לגבות מהם מכל מקום אין קרבן שבט א' מעכב את חבירו ומביאין קרבן. וכן אם כל ישראל הם ביחד וקצת שבטים אין רוצים להביא קרבן מקריבין הרוצים ואינו מעכב א' את חבירו שיהי' הדין דוקא י"ב אלא מצוה שכולם יביאו וכל מי שמביא מקריבין את קרבנם כנל"פ.