מנחת חינוך · סימן י״ב, ג׳

והנה הרהמ"ח לא ביאר אימתי מתחיל זה הלאו אם גם בי"ד אחר חצות עובר על תערובות חמץ או אפשר דוקא בפסח והר"מ בפתיחה להחו"מ במנין המצות אשר נכללו בהלכה זו כתב וז"ל שלא לאכול חמץ ביום י"ד מחצות ולמעלה ב' להשבית חמץ ביום י"ד ג' שלא וכו' ד' שלא לאכול תע"ח כל ז' ומדכתב קודם לזה בי"ד וכאן כתב כל ז' נ' דלאו הזה אינו אלא בי"ט אבל לא בי"ד וכ"נ דהא לר"י דרשינן קראי על לפני זמנו ולאחר זמנו ואנן פסקינן כוותיה לפ"ז מחמת הקרא דלא תאכל אם כן בתערובות חמץ דליכא אלא חד קרא מוקמינן לי' לתוך זמנו וא"ע אלא בת"ז ולפי זה דינו כדין שאר איסורים לכל שיטה כדאית לי' וכ"כ תוס' פסחים ב' ד"ה אור דלא אסר ר"י אלא בחמץ גמור דאיכא ג' קראי אבל נוקשה דליכא אלא חד קרא מודה ר"י דלא אסור לאח"ז אם כן בתערובות ג"כ דליכא אלא חד קרא אינו לוקה אלא תוך הפסח אבל בי"ד א"ע בלאו זה אלא דינו ככל תערובות איסור. ומצאתי בצל"ח ר"פ א"ע כדברינו דא"ע אלא ת"ז והביא דה"ת הנ"ל ועוד ראיות. ולענין לאו דב"י וב"י בתערובות חמץ כתבנו לעיל דיש שיטות בזה ודעת הר"מ דעוברים ודעת הרא"ש דאפילו יותר מכא"פ עובר על ב"י. והנה לכאורה צ"ל דאף יותר מכא"פ אסור מן התורה דאי אין אסור מן התורה דבטל אם כן ל"ש ב"י עפמ"ג תמ"ב עמד בזה וכתב דדעת הר"מ אף דמותר באכילה כגון מב"מ יבש ביבש דבטל מכל מקום לענין ב"י לא נתבטל כמו נבלה שא"ב בשחוטה לענין משא ולדעת הר"מ הוא מה"ת. והנה במש"ל דח"ז תערובות וח"ז חמץ מצטרפין כעת שבתי וראיתי כיון דהם שני שמות אין מצטרפין עיין ר"מ פ"ד מהמ"א. עוד נראה פשוט דאם התרו בו על תע"ח משום לא יאכל חמץ או התרו על חמץ גמור משום לאו דכל מחמצת אינו לוקה דל"ה התראה כלל כמ"ש כ"פ לענין התרו משום לאו א' אינו כלום אליבא דכ"ע. אך להשיטה דעוברין בב"י בתערובות חמץ פשוט דח"ז עי"ת וח"ז גמור עוברין דלענין ב"י הו"ל שם אחד דבשניהם עוברים בלאו הזה דלא יראה חמץ. והנה נוקשה יש שיטות דס"ל דאסור מן התורה וג"כ מקרא זה דכל וכו' ויש סוברים דל"ה רק דרבנן עטוא"ח סי' תמ"ב ועיין באחרונים דתרי נוקשה יש אותם הנחשבים במשנה סוברים דהם מדרבנן ומ"פ עם מים מודים דהוי דאורייתא ועמק"ח תס"ב ואהעו"ז תמ"ב. ולענין שיאור האחרונים האריכו בזה מאוד ועיין בצל"ח שכ' דדעת האחרונים בר"מ דאינו אלא דרבנן ומד' הר"מ פ"ה שכתב דאם הכסיפו פניו אינו חייב משמע דאסור מן התורה ועיין מנחות בענינים אלו וצריך חיבור מיוחד ע"כ קצרתי. והנה כל החייבין במצוה חייבים בלאו זה ולענין תשובה ופיזור ממונו ע"ל במ"ש. וע' פ' העור והרוטב דהמחה את החמץ וגמעו חייב דנפש לרבות השותה וכ"פ הר"מ כאן. ולכאורה אפ"ל דהריבוי דוקא לחמץ גמור אבל תערובות או נוקשה אם המחה א"ח מלקות ובפרט כיון דליכא אלא חד קרא לרבות מרבינן חמץ גמור ועיין תוס' ב' ד"ה אור בסוף הדיבור ובדכ"ג תוד"ה מ"ב ובד' כ"ה תוד"ה חד לפ"ז. וחקירה זו גם כן בע"פ בחמץ אם המחה אפשר דאינו חייב מלקות ודינים אלו יבוארו באריכות בחיבורינו לקמן אי"ה: