מנחת חינוך · סימן י׳, ח׳

והעולה לדינא ג"כ דאם אכל בליל פסח כזית טרוקנין היינו כובא דארעא או פהב"כ דיוצא או בליל א' של סוכות שאכל בסוכה פת כזה אף שלא קבע רק אכל כזית מכל מקום מברך המוציא וברכת המזון דהמצוה קובעת והוי כקבע ולדברינו יום טוב ביום חמור מליל פסח וסוכות דבלילות הללו די בכזית ויצא גם חיוב יום טוב דהחיוב ביום טוב לאכול פת שמברכין עליו ברכת המזון כיון דחייב לברך ברכת המזון אבל ביום טוב אחר או ביום כיון דנראה מהש"ס דהחיוב ביום טוב לאכול פת שמברכין עליו ברכת המזון אם כן אם אוכל פהב"כ צריך לאכול כדי קביעות ובלאו הכי אינו חייב בברכת המזון ובגמ' שם מבואר דלא סגי דלא אכל דבר שחייב בברכת המזון ואי"ה במצות ברכת המזון נאריך בזה לברר היטב. והנה כמה מינים דמיקרי לחם מכל מקום איי"ח מצה מטעמים אחרים כאשר יבואר אי"ה והנה מצה מבושלת אף דהם פרוסות כזית דמבואר בסי' קפ"ח דמברכין המוציא אף בלא קבע דלא נפיק מתורת לחם מכל מקום איי"ח מצה דבעינן טעם מצה וליכא והוא בש"ס ובר"מ כאן ובש"ע ואם היא מצה שרוי' יוצא בה אם אינה נימוחה ודוקא בנשרה מעט שיש בה תורייתא דנהמא אבל אם נשרה הרבה שעבר תורייתא דנהמא צריך שיהי' בפרוסה כזית דאז מיקרי לחם לענין המוציא אבל בפרורין שאין בהם כזית דאינו לחם לענין המוציא אף בקבע אם כן בודאי אינו נקרא לחם לענין מצה עס"י קס"ח סי"א וי"ב ומג"א שם ואם נשרה ביין עמג"א סי' תס"ב. ומצה שהמח' וגמעה אי יי"ח ע' פסחי' וחולין דמקשה שם בחולין בשלמא גבי מצה לחם עוני כתיב והאי לאו לחם עוני הוא וע"ש בתוס' דכתבו דה"ה דהו"מ למימר אכילה כתיב בה יע"ש וע' פסחים ל"ה שפרש"י בד"ה דאאיי"ח דלאו דרך אכילה אכיל לי' עכ"ל נראה מטעם דהוי שלא כד"א וקצ"ע אמאי לא מפרש כמבואר להדיא בגמר' דלאו לחם הוא ובפרט דלפ"ז מ"ש גבי חמץ דחייב וצע"ק. ומצה שבישלה דא"י אי דוק' בכ"ר או כ"ש עמג"א סי' תס"א ונלע"ד כיון דמצה שבישלה א"י מתורת לחם רק מכל מקום א"י י"ח דגזירת הכתוב הוא דבעינן טעם מצה אם נתערב מצה שבישלה חד בתרי במצה כשרה אף דבכה"ג בטל ברוב מכל מקום כאן אם אכל מכולם כזית או מא' מהם א"י י"ח נהי דבטל ונהפך מאיסור להיות היתר וכן לענין מצוה כגון בסכך פסול ע' ריש ה' סוכה מכל מקום כאן ל"ש זה נהי דהוי מצה כשרה מכל מקום לית בה טעם מצה ולזה ל"ש ביטול דמ"מ אין לה טעם מצה ומטעם זה אם נתערב חתיכת חמץ במצה נהי דבטל מתורת חמץ דגזירת הכתוב דהאיסור נהפך להיות היתר מכל מקום ל"ש לומר דנהפך להיות לו טעם [מצה] וא"כ איי"ח בלילה הראשונה דטעם מצה בעינן וזה נ"ב בס"ד. ודוקא מצה כזו דפסול מחמת שאין לה טעם מצה אבל מצה שפסול מטעם אחר כגון שלא הי' לה שימור לשם מכל מקום וכדומה ודאי בטל ברוב ויוצאין ידי מצה ופשוט.