מנחת חינוך · סימן י׳, ו׳

והנה דקדק הרהמ"ח וכ' לאכול לחם מצה היינו דצריך שיהא לחם ואם אין נקרא לחם א"י. ואיזו שאינו נקרא כל שאינו מברך המוציא וברכת המזון זה אינו נקרא לחם ולא הוי לחם נמי לענין מצה ע' ברכות סוגיא דחביצה דמקשה שם על ר"י דס"ל פרורין שאין בהם לחם כזית אין מברכים המוציא מהאי דליקט מכולן כזית דיי"ח מצה ואי לאו לחם הוא לענין המוציא היאך הוי לחם לענין מצה. וע"כ כיון דהוי לחם לענין מצה אם כן הוי לחם נמי לענין המוציא אם כן לדידן כל היכי דל"ה לחם לענין המוציא ל"ה לחם לענין מצה דאי הוי לחם לענין מצה הוי גם כן לחם לענין המוציא וע' סי' קס"ח באו"ח סי"ד איזה לא נקרא לחם וכגון חלוט דממעטינן מלחם עפי' רש"י ותוס' באריכות. ודע דאף דאם ל"ה לחם לענין המוציא ל"ה לחם לענין מצה דאי הוי לענין מצה הוי נמי לחם לענין המוציא כמבואר בסוגיא שהבאתי מכל מקום דוקא אם לא הוי לחם בשום ענין לגבי המוציא בודאי ל"ה לחם לענין מצה אכן אם הוי פעם לחם לענין המוציא כגון פת הבאה בכיסנין דאם קבע סעודתו מברך המוציא אם כן הוי לחם לענין מצה. ול"א כיון דבלא קבע ל"ה לחם אם כן ל"ה לחם לענין מצה. ז"א דמבואר שם בדל"ח האי כובא דארעא מברכין מיני מזונות מר זוטרא קבע סעודתו ובריך המוציא וג' ברכות ואמר מר בר ר"א ואדם יוצא בה י"ח בפסח מ"ט לחם עוני קרינן ביה. וכ"פ הר"מ פ"ג מהלכות ברכות דכובא דארעא היינו שנאפת ע"ג קרקע מברכין עליו במ"מ ואם קבע סעודתו מברך המוציא ופ"ו מה' חו"מ פסק דאם נאפה ע"ג קרקע יי"ח מצה ע"ש חזינן אף דהוי לחם לענין מצה מכל מקום לא מקרי לחם לענין המוציא רק בקבע עליו אבל על כל פנים בקבע עליו ודאי דין לחם יש לו כיון דהוי לחם לענין מצה ע"כ יש לו דין לחם מן התורה אם כן לענין המוציא נמי רק דסגי אם יהיה לו דין לחם בקבע לענין המוציא ובלא קבע אין לו דין לחם ומכל מקום הוי לחם לענין מצה וגם לענין המוציא בקבע. ועיין בטוא"ח סי' קע"ח גבי כובא דארעא בב"י שם דכתב דהטור סובר דכובא דארעא אפילו לא קבע מברכין המוציא ומר בר"א חולק אהאומרים דוקא קבע כי באמת אדם יי"ח בפסח אם כן נקרא לחם לענין המוציא אפילו לא קבע ע"ש. אבל אין כן דעת הר"מ כמ"ש וע"ש דהב"י תמה על הטור ונ"ל לדוחק דמר בר"א יחלוק ע"ש. והנלע"ד הטעם לזה דלענין מצה נקרא לחם ולענין המוציא אינו אלא בקבע דבאמת גבי מצה מה דהוי לחם אינו אלא בקבע אף שאינו אוכל אלא כזית מכל מקום כיון דמצוה לאכול כזית המצוה קבעה והוא מבואר להדיא בטור סימן תרל"ט דאע"פ שמותר לאכול אכילת ארעי חוץ לסוכה והיינו כביצה והוא יותר מכזית מכל מקום בלילה הראשונה כיון דמצוה לאכול כזית הו"ל קבע ואסור לאכול כזית חוץ לסוכה ע"ש בב"י אם כן ה"נ בליל ראשון של פסח הכזית מצה של מצוה אין לך קבע גדול מזה ע"ש בב"י הסברא חוץ ממה שאפשר לומר דסעודת יום טוב קובעת כמו למעשר. אך סעודות שבת ויו"ט אינו אלא דרבנן ואין כאן מקומו אבל המצוה קובעת מן התורה כמבואר בטור שם אם כן עשו חכמינו זכרונם לברכה ג"כ דין לחם לענין המוציא בקבע אבל בלא קבע לא. אבל מה שאפילו בקבע אינו דינו כלחם לענין המוציא ודאי לגבי מצה גם כן אין דינו כלחם דאי לגבי מצה דינו כלחם ע"כ דינו לענין המוציא בקבע ג"כ לחם דלענין מצה צריך לחם ע"כ צריך ג"כ בודאי לענין המוציא אך בקבע כמו מצה. ולפי זה י"ל דאם אכל כובא דארעא ליל ראשון של פסח לצאת י"ח או בליל ראשון של סוכות אף דאינו אוכל רק כזית מכל מקום מברך עליו המוציא וג' ברכות דע"י מצות התורה נעשה קבע כמש"ל. ויוצא לנו עוד מזה דכל פת הבאה בכסנין אף על פי דאין מברכין המוציא מכל מקום יוצא י"ח בפסח כיון דבקבע מברכין המוציא באמת הוי לחם לענין מצה וגם לענין המוציא בקבע עס"י קס"ח דיני פת הבאה בכסנין.