מנחת חינוך · סימן י׳, כ״ו

והנה מבואר בגמרא דגם איסורין דרבנן אם כה"ג מן התורה א"י גם בדרבנן א"י מדרבנן כמבואר דא"י בעציץ שא"נ ולכתחלה ודאי אסור לאכול דהעמידו דבריהם במקום עשה כמו שופר ולולב שאין עולין באילן ולחתוך אותו אפילו משום שבות דהעמידו דבריהם במקום עשה. ובעבר ואכל א"י מדרבנן ומה"ת יצא ועפמ"ג בפתיחה הביא בשם התוס' דאם עשה המצוה מן התורה שלא לפי תקנת חכמינו זכרונם לברכה גם מדאורייתא ל"י רק באנוס והובא בח"ז כ"פ. ועשאג"א נ"מ אי א"י מן התורה או דרבנן אם מן התורה א"י ואח"ז נזדמן לו איסור תורה שעדל"ת מותר וחובה לאכול דעדל"ת אבל אכל דבר שיצא מן התורה רק מדרבנן ל"י ונזדמן לו אח"כ איסור כיון דמה"ת יצא אינו חייב בעשה ואדל"ת וערש"י כתובות צ"א דדוקא במצות דאורייתא כופין עד שת"נ אבל במצוה דרבנן אין כופין. אם כן נ"מ ג"כ אי מן התורה ל"י כופין אותו אח"כ עד שת"נ אבל אם מדרבנן ל"י אין כופין. אך התו' כתובות פ"ו השיגו ע"ז. ועיין בשאג"א דאם אין לו מצה של היתר בגוונא דעדל"ת כגון חדש יאכל האיסור דעדל"ת. ולכאור' יש לספק אם יש לפנינו חדש וטבל דרבנן וטבל דרבנן אינו נדחה מפני מצה ע' בש"ס אם יכול לאכול החדש דעדל"ת כיון דקיימא לן כ"מ שאפשר לקיים שניהם אין ל"ת נדחה וכאן מדאורייתא אפשר לקיים בטבל דרבנן וא"צ לדחות הל"ת אם כן מיקרי אפשר. אך מכל מקום הסברא נותנת דלא מיקרי אפשר כיון דחז"ל העמידו דבריהם והוי כאין לו שום דבר רק של חדש ונדחה הל"ת כנלע"ד וצ"ע בדבר. וע' פסחים פ"ה תוד"ה כשהוא נראה דאף אם איסור דרבנן עומד לנגדו חשיב לא אפשר וע' תוס' זבחים צ"ז יבואר במק"א אי"ה: