מנחת חינוך · סימן י׳, כ״ד

והנה הר"מ כתב כאן דא"י במצה גזולה והוא מירושלמי ער"נ ורא"ש והרב המגיד וכ"ה בש"ע סי' תנ"ד והטעם ברא"ש דהוי אינו שלו ובעינן לכם וע"ש דוקא גזל מצה אבל גזל חטים או קמח יוצאין דקנה בשינוי ועמק"ח שם הקשה ג"כ מדלעסי' קניא ואף אם בלע מצה מכל מקום כשמגיע למקום נמאס קונה בשינוי וע"ש שכתב דעיקר הטעם מחמת מה"ב אף דהקנין הי' קודם הבליעה מכל מקום הלעיסה הי' התחלת המצוה וכה"ג הו"ל מה"ב ולשיטת התוס' א"י מדרבנן ומה"ת יצא ועאו"ח סי' קצ"ו. דהר"מ ס"ל דאינו מברך על איסור ומכל מקום במקום סכנה אם אכל פסק הרהמ"ח דמברך עליו ועב"י וט"ז שם ובה' יוה"כ ונלע"ד באותם איסורים שכתבנו לעיל דא"י מטעם מה"ב כגון שאכל מע"ש וכדומה אם הי' חולה שיב"ס ואכל זה יי"ח מצה גם כן דעכ"פ אינו עבירה אדרבא מצוה איכא ואפילו לדעת הט"ז שם דאונס שוה לשוגג. מכל מקום נלע"ד דמה"ב ל"ש כיון דליכא עבירה ול"ש קטיגור נעשה סניגור ושונא גזל בעולה. ובזה מיושב קו' התוס' דל"ל גבי טבל קרא דל"ת תפ"ל דהוי מהב"ע. ולפמ"ש נ"מ אי אכל במקום סכנה אי לאו קרא הי' יוצא באכילת' אך מחמת גזירת הכתוב דא"י אם כן אף בכה"ג לא יצא ומכל מקום צ"ע ד"ז וא"ר להאריך.