והנה מבואר בר"מ כאן דעיסת כלבים בזמן שהרועים אוכלים יי"ח מצה ואם אין הרועים אוכלין איי"ח מפני שאינו משומר לשם מצה ועשו"ע סי' תנ"ד שדעת הר"מ אפילו הוא נאה וראוי למאכל אדם מכל מקום א"י בה וברמ"א מביא דעת הר"ש דהטעם דאינו קרוי לחם וע"ש במג"א ועיין פרי חדש כ' דגם הר"ש מודה אף שהוא נאה וראוי למאכל אדם מכל מקום א"י בה דאינה משומרת לשם מצוה ע"ש ועיין בחלה בפי' המשנה לרבינו כתב ג"כ הטעם דאינו נקרא לחם וכאן בחיבורו חזר בו ולפמש"ל נ"מ בדבר אם לש העיסה זו במ"פ שכתבתי לעיל דאם א"צ שימור בשעת לישה די השימור משעת קצירה לשיטת הר"מ דשימור משעת קצירה בעינן ע"ש אם כן יוצא במצה זו אם שמרה קודם הלישה עבור מצה ובשעת לישה לשה במ"פ לכלבים יוצאים דזה הוי משומר אך להטעם דלא מיקרי לחם אם כן בכל גוונא לא יצא ובמ"פ א"צ שימור בשעת לישה דאינו מחמיץ אם כן הוא נ"מ לדינא ובודאי יש להחמיר אף אם נאה מהטעם דלא מיקרי לחם עיין ר"מ ה' חלה ואין כאן מקומו.
מנחת חינוך · סימן י׳, י״ז
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Minchat Chinuch, Piotrkew, 1902
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך מנחת חינוך, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.
