מנחת חינוך · סימן י׳, ט״ז

והנה מכל מ"ש מבואר דהעושה המעשה כגון הלש וכדומה צריכים שיכוונו לשם מצוה עב"י סי' ת"ס וטור ופר"ח ולא הביישן למד לא אבוש לאמר מנ"ל לכל הראשונים ד"ז נהי דבעי שימור לשמה מכל מקום א"ד כלל לגט או לזבחים דגבי גט כתיב וכתב לה דרשינן דמעשה הכתיבה תהי' לשמה אם כן צריך הכותב לכוין ע"כ אם חרש שוטה וקטן כותבין לשיטות שמהני באחרים עע"ג צריך ללמד את הקטן שיכוין כי הוא צריך לכוין (ע' סברת ר"י בב"י דכוונת העע"ג כיון דהוא ע"י שליח אבל בחליצה ל"ש זה) וכן בזבחים ילפינן מקראי דהשחיטה והקבלה והזריקה צריכים כוונה אם כן צריך לכוין העושה המעשה אם כן כשעושה מעשה זה שאינו בר כוונה צריכים לבא לאלו הענינים אם עע"ג אי מהני ויש עושים אדעתא דנפשם ע' באריכות באלו הענינים אבל כאן וכי מבואר בתורה דאיזה מעשה אי הלישה או הקצירה צריך לשמה רק מבואר דהשימור צריך לשמה אם כן העיקר הוא השימור אם כן אפילו לש עכו"ם או חרש שוטה וקטן וישראל עומד ומשמר לשמה למה ל"מ ואפילו הם אינם מכוונים כיון דישראל שומר והוא מכוין לשמה וא"ד לחלות תודה דעומדים לתודה אבל בכל המצות העיקר הוא השימור אם כן מאי זה שפשוט בראשונים דהלש והאופה צריך שיהיו בר דעת בר כוונה ילוש מי שירצה והישראל העומד הוא השומר והוא מכוין לשמה ובכל הראשונים הנ"ל מבואר דגם כאן עיקר העושה איזה מעשה במצה צריך שיכוין וא"י מהיכן נלמד זה כמו גבי גט גילתה התורה דמעשה הכתיבה צריך לשמה ה"נ גילתה התורה דהשימור צריך שיהי' לשמה אם כן הכל תלוי בשומר ומ"ל מי הלש או הקוצר או הטוחן וכדומה כיון דיש שומר שמכוין ליסגי. ובנותי בספרים וראיתי בס' נוה שלום לאחד מחכמי ספרד עמד בזה וכתב שבאמת כ"ה דעת ר"ה גאון מובא בטור סי' ת"ס וגם דעת הרי"ף והרא"ש כן והספר הזה בא לידי בשאלה ונהנתי מאוד שעמד ע"ז ומכל מקום מ"ש שכ"ה באמת דעת הראשונים הנ"ל הוא דוחק בעיני דאדרבא באמת דעת הרבה ראשונים ובאחרונים ובטוש"ע מבואר להדיא דעושה מעשה צריך לעשות לשמה ע' בדבריהם. ואנהרינהו לעיינין בעזה"י דהאמת כ"ה דהעושה מעשה צריך כוונה דהיינו שהוא ישמור לשמה ול"מ כוונת אחר שיעמוד ע"ג לשמור לשמה והוא גמרא ערוכה חגיגה ך' לענין טומאה דמקשה הש"ס לר"י בן עמרם ליעבד לי' שימור בידי' דחברי' ומתרץ ר"י חזקה אין אדם משמר מה שביד חבירו ע"ש ועיין במס' פרה גבי נתנו לשומר תמצא ג"כ כמה משמעות לזה אם כן כמו דלגבי טומאה אין אדם משמר מה שביד חבירו כן בכל הדברים הצריכים שימור ובפרט בחמץ דצריך שימור הרבה עמג"א סי' תנ"ט אם כן כיון דאמרה תורה ושמרתם וכו' דצריך לשמור מחימוץ והשימור מחימוץ תהי' לשם מצת מצוה אבל השימור הוא מחימוץ אם כן ל"מ שימור של אחר אלא מי שעושה המעשה ובידו הוא החטים או העיסה זה צריך לשמור אבל שמירה של אחר ל"מ דזה הוי חזקה שאינו משמר מה שביד אחר אם כן שפיר מבואר דזה שהעיסה בידו לש או שאר מעשה הוא צריך לשמור והשימור יהי' לשמה ע"כ אם לשה עכו"ם אף דאחר משמר כיון דא"י לשמור ביד אחרים אם כן העכו"ם בעצמו שומר והוא אדעתי' דנפשי' קעביד ואינו מכוין לשמה ע"כ לא מהני וכן בחרש שוטה וקטן צריך לעע"ג שהם יכוונו לשמה דהם הוי השומרים דאחר א"י לשמור כמ"ש. הן אמת שד"ז המבואר בחגיגה דנפלה מעפרתו וכו' דאמרינן חזקה וכו' והגמרא מקשה מהברייתא הרי שהיו חמריו וכו' ומתרץ במטהר פועליו וכליו לכך ע"ש וער"מ פי"ג מהמו"מ הביא דינים אלו ויש בדבריו לפלפל ואין כאן מקומו ובאתי לעורר ישמע חכם וכו'.