מנחת חינוך · סימן א׳, ט׳

ומצאתי בקונטרס תוספת יוה"כ למהר"מ בן חביב ביומא גבי גדולה תשובה שדוחה ל"ת שמביא סברא זו בשם אחרונים דכל היכי דשנים מוזהרין והעשה אינו אלא באחד לא דחי כיון דלגבי השני ליכא עשה ותמה עליהם מהש"ס כתובות הנ"ל דאמאי לא קאמר בפשיטות דלהכי לא דחי העשה לל"ת דבדידה ליכא עשה ולא ראה דברי התוס' שבאמת פירשו כן כוונת הגמ'. עוד תמה עליהם מחייבי לאוין דמתייבמין מן התורה דעשה דיבום דוחה הל"ת ע' יבמות כ"ב והיאך דחי הא בדידה ליכא עשה דמ"ע דיבום הוא רק אצל היבם א"ו כיון דהיבם יקיים המצוה דוחה הל"ת אף דבדידה ליכא עשה עכת"ד התוי"כ ואני תמה דדברי האחרונים הנ"ל מפורש בתוס' כאן בעבד דאין עשה דפו"ר דוחה לא יהיה קדש דבדידה ליכא עשה. ומה שהקשה התוי"כ מיבום דח"ל הנה באמת מבואר בספ"י בסוגיא דכתובות הנ"ל דמ"ע דיבום חל עליה ג"כ. אכן המעיין בר"ם פ"א מיבום שכתב מ"ע שייבם אדם וכו' ומ"ע מן התורה לחלוץ לה נראה דהמצוה רק עליו והרהמ"ח לקמן מצוה תקצ"ח ותקצ"ט מונה מצות יבום וחליצה ומסיים ונוהג בזכרים וכו' ואי חל עליה ג"כ הו"ל לסיים ונוהג בזו"נ כדרכו. נראה כדברי המהרמב"ח והנלפע"ד בישוב קושיתו מיבום דח"ל די"ל דהרי עיקר הל"ת שהאשה מוזהרת בפסולים מבואר בפ' יש מותרות דאתקש אשה לאיש וכ"מ שהוא מוזהר האשה ג"כ מוזהרת וביבום כיון דהאיש אינו מוזהר דאתי עשה ודחי ל"ת היא ג"כ אינה מוזהרת וכי היכי דהעשה ליתא גבי דידה ליתא ג"כ לל"ת ודי לבא מן הדין וכו' אף דאצל האיש הוא רק דרך דיחוי תיתי מהי תיתי כיון דהוא אינו מוזהר היא ג"כ אינה מוזהרת ומכל מקום גבי אנוסה דברי התוס' נכונים דבדידה ליכא עשה אף דהוא אינו מוזהר מכל מקום אי אמרה וכו' איסתלק העשה מכל וכל אבל גבי יבום דהעשה במק"ע למה לא יקיים כיון דהיא ג"כ לא תעביד איסורא ומש"ה א"ש מ"ש התוס' בעבד דאין עדל"ת דבדידה ליכא עשה דע"כ כוונת התוס' בקושיתם דתיתי עשה דפ"ו לדחות הל"ת דלא יהי' קדש היינו דישא בת חורין ויוצא מצד חלק ב"ח שלו המצוה אבל כשישא שפחה הולד הולך אחריה ולא יקיים המצוה כמבואר לעיל והנה התוס' ס"ל דעבד ושפחה הם בלאו דקדש וקדשה כדעת הת"א על פסוק לא תהיה קדשה מבנות ישראל לא תסב אתתא בת ישראל לגבר עבד ולא יהי' קדש לא יסב גבר ישראל וכו' על כל פנים לאו דבת ישראל שלא תקח עבד מפורש הלאו בתורה ולא משום דאתקש אשה לאיש ומתרצים התוס' שפיר דבדידה ליכא עשה ולאו איכא וא"ל כל היכא דהוא מוזהר וכו' דהרי הכא הלאו מפורש על האשה לחודה משא"כ בשאר כל הלאוין שבתורה הלאו נכתב בלשון זכר ואתקש אשה לאיש ושפיר כתבו התוס' דכיון דבדידה ליכא עשה לא אתי עשה ודל"ת וע' תוס' ב"ב וגיטין כתבו דתיתי עשה דפ"ו וכו' ובחגיגה נרשם בחצי עיגולין עשה דלשבת והעיקר כמ"ש בב"ב וגיטין דהאיך יוכל עשה דד"ק לדחות ל"ת דד"ת וז"פ ואי"ה בדיני יבום יבואר ג"כ דין האשה אם מחויבת במצות עשה דיבום.