מנחת חינוך · סימן א׳, ח׳

ואם אדם טרפה חייב בפו"ר זה תלוי אי טרפה מוליד ודאי חייב דטרפה חייב בכל המצות ואי אינו מוליד פטור וכבר עמדו על מבוכה זו בפר"ח בס' מים חיים הביאו בשער המלך פי"א (מהמ"א) [מהל' שחיטה] ובכרו"פ סי' נ"ז ואין כאן מקומו. ואם נכרי היו לו בנים בגיותו ונתגייר הוא והם קיים מצות פו"ר אע"ג דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי כיון דבנכריותו זרעו מיוחס אחריו קיים עיין גמ' וש"ע. ודעת כ"פ משמע דאפילו לא נתגיירו הבנים קיים פו"ר אך בר"מ וטור פסקו דוקא אם נתגיירו הבנים ג"כ. ונראה דוקא אם היה לו בנים בגיותו מן הנכריות כיון דזרעו מיוחס אחריו קיים בגירותו ג"כ אבל אם הי' לו בנים מישראלית כיון דאין הבנים הולכין אחריו דקיי"ל נכרי ועבד הבא על ב"י הולד ישראל לכ"ד אם כן בודאי לא היה הזרע מתייחס אחריו כלל ואף שנתגייר ל"ק המצוה רק אם היו מנכרית דבאומות הולכין אחר הזכר ואז מתייחס אחריו אם כן קיים בגירותו כנלע"ד פשוט. והנה לפי מה דקיימא לן הי' לו בנים ומתו ל"ק המצוה נראה בעליל דמצוה זו אינה כשאר מצות לולב ומצה ודומיהם דאין להם משך זמן רק תיכף שנעשה המצוה יצא אבל כאן אינו כן דהביאה לא הוי גוף המצוה רק הכשר מצוה ועיקר המצוה הוא לידת הבנים ובכל רגע חל עליו החיוב ואם מתו לא קיים מכאן ולהבא וז"פ. ובזה מיושב ע"נ מה שהקשה בס' טורי אבן להגאון ש"א בר"ה בהא דמבואר שם כפאו ואכל מצה יצא דכפאו מאן אילימא כפאו שד התניא כשהוא שוטה הרי הוא שוטה לכ"ד וכו' ומבואר שם דע"כ לא יי"ח באכילת מצה כשהוא שוטה כיון דאז פטור מן המצות ואינו נפטר בזמן החיוב במה שעשה בזמן הפטור והקשה ע"ז בס' ט"א היאך מבואר כאן היה לו בנים בגיותו ונתגייר קיים המצוה הא בגיותו פטור מפ"ו דב"נ אינם מצויים [עיין לקמן בדברינו אי"ה] והיאך נפטר עתה בזמן החיוב לאחר שנתגייר יעו"ש שהאריך בזה. ולפמ"ש לק"מ דבשלמא מצה ולולב דיצא המצוה כשאכל מצה או נטל לולב ע"כ שפיר אי נטל או אכל בעת שהיה פטור אינו פוטרו לזמן החיוב אבל הכא דהמצוה היא בכל רגע והמצוה שיהי' לו בנים אם כן בגירותו בעת שחל עליו החיוב מקיים מצות פו"ר דהרי יש לו בנים ואין אנו צריכין לבא מחמת קיום המצוה דמתחלה דאף אם קיים המצוה מתחלה ל"מ בהיה לו בנים ומתו רק עיקר המצוה שיהיה לו בנים ויתייחסו אחריו והרי הוא מקיימה כעת ורק ההכשר מצוה נעשה בפטור דהיינו הבעילה וזה מצוה העיקריית רק הויות הבנים וכמו בעשה המצה בעודו גוי [וישראל עע"ג דמהני להרבה שיטות ע' בא"ח סי' ת"פ] אעפ"י דבלא העשייה לא הי' עושה ואוכל המצה והאכילה באה לו ע"י העשייה והעשייה היה בפטור מכל מקום בודאי יצא כי המצוה היא בחיוב וה"נ הבנים דהם עיקר המצוה הם בשעת החיוב ורק ההכשר מצוה דהיא הבעילה היה בפטור אבל עיקר המצוה הי' בזמן החיוב והראיה דאם מתו לא קיים המצוה דא"י כעת במה שיצא כבר ואין שום דמיון כלל לכפאו ואכל מצה וע' לקמן בדברינו במצות ספירת העומר. וע"פ הנ"ל איני מבין דברי התוס' ב"ב די"ג ד"ה כופין וחגיגה ד"ב ע"ב שהקשו דליתי עשה דפ"ו לדחות הל"ת דלא יהיה קדש ותי' דלא הוה בעידנא דהל"ת היא בשעת העראה והעשה היא בגמ"ב. ולפי הנ"ל הנה בגמ"ב ג"כ לא קיים העשה והגמ"ב אינו אלא הכשר מצוה דאי אפשר להוליד בל"ז אך לפי זה הוי ההעראה גם כן הכשר מצוה דאי אפשר בל"ז [וע' בטו"א שם שהשיג בזה על דה"ת] אך גם לסברת התוס' אינו מובן החילוק בין העראה לגמ"ב דאף בגמר עדיין לא קיים המצוה ולומר דכיון דבגמ"ב מוליד ורוב נשים מתעברות ויולדות ובכ"מ אזלינן בתר רובא והוי כאלו ילדה ז"א דהרי אפילו נתעברה לא קיים המצוה דבבן או בת לחוד לא קיים כלל ול"ש כלל דתלד תאומים זו"נ ודברי התוס' צ"ע כעת. ובהיותי בזה ראיתי דמה שתירצו התוס' בתי' הב' דאין עדל"ת דבדידה ליכא עשה והיאך תדחה היא הל"ת דבדידה ליכא עשה וכעין סברא זו מבואר בתוס' כתובות מ' גבי אנוסה דאם אינה ראויה לבא בקהל לא ישאנה ופריך הש"ס תיתי עשה דולו תהיה לאשה ותדחה הל"ת ומתרץ אי אמרה לא בעינא ליתא לעשה כלל ומפרש התוס' דכיון דבדידה ליכא עשה היאך תדחה הל"ת יעו"ש בתוס'. ולכאורה אין דמיון לשם דשם אם היא אינה רוצית מסתלקת העשה לגמרי ולמה תחטא אבל כאן אין העשה שלו מסתלקת דהוא חייב בעשה זו תמיד רק שא"י לקיים אפשר בכה"ג מצוה עליה שתחטא כדי לזכות לחבירה היכא דלא פשע כמבואר בראשונים אך סברת התוס' דבכ"ע כיון דבאחד ליכא עשה אף שחבירו יקיים עשה לא דחי כיון דאצלה אין עשה ומי יחלוק עליהם מסברא באין ראיה מהש"ס.