לשכת הסופר · סימן כ״ב, א׳

קלף כשר. כן הביא בב"י בשם הסמ"ק וא"ח והגהמ"יי. וכתב ע"ז הב"י וז"ל ואיני מוציא להם טעם דהא בברייתא טולין במטלית תניא ובמטלית לא שייך כשר ופסול וא"כ כל קלף חזי שפיר לכרוך ומיהו אפשר לומר דכל מילי דתפילין בעינין מן המותר בפיך והלכך אם בא לכרכן בקלף צריך שלא יהא מדבר פסול אבל במטלית דלא שייך בי' פסול שפיר דמי עכ"ל. והגאון מהרא"וו זצ"ל בביאוריו ס"ק ק"ה כתב דלפי"ז צ"ע אמאי לא אוקים שם (בשבת דף כ"ח) על במטלית. והנה לכאורה י"ל קצת דכיון דאינו צריך להיות דוקא קלף ויכול להיות ג"כ מטלית כדאיתא בברייתא לא שייך לומר דע"ז תני ר' יוסף דלא הוכשרו במלאכת שמים אלא עור בהמת טהורה בלבד כיון דיכול להיות גם מטלית. וגם בשימושא רבה (שכ' קילפא או שילפא) ודאי אין כוונתו דוקא קלף דהא ליתא בברייתא. ואמנם הנה בתוס' הקשו שם וכי אין לברייתא לשנות וכו' וכן הקשו למאי דבעי למימר לשערן אמאי נקט עור. ותי' הפ"י דודאי עיקרא דברייתא אתחש קאי אלא דקשיא למאי נ"מ מאי דהוה הוה. ובהא קשקיל וטרי למצוא נ"מ לילוף מיני' לתפילין לעורן או לשערן ע"ש. ולפי"ז ודאי קשיא דהומ"ל דנ"מ לענין תפילין שאם בא לקחת קלף לכרוך בו הפרשיות. ובע' מלא"ש כתב לתרץ עפמ"ש המרדכי במעברתא דכיון שהיא תפורה עם הבית כבית עצמו דמיא. הה"נ הכא כיון דקלף זה נכרך על הפרשה ומחובר עם הפרשה ע"י תפירת הבית פשיטא דדינו כמו הפרשה והבית עצמו. ועדיין צ"ע לפע"ד דא"כ איך בעי למימר אלא לשערן: