לשכת הסופר · סימן כ״א, א׳

מעור שאינו מעובד. בס' מלא"ש כלל י"ח בינה סק"ב כתב וז"ל. הנה היתר עור בלתי מעובד הוא מדברי הרמב"ם פ"ג ויש לעיין אם גם בעור שליל סובר כן דהלא איתא בפ' העור והרוטב. דעור שליל יש לו דין בשר עד שעבדו או שהלך בו וכיון דהלמ"מ דחפוי הבתים בעור ממילא עור שליל שלא נתעבד פסול. אלא די"ל דדמי להא דתני ר' חייא שם ד' קכ"ב ע"ב טלאה לקופתו טהורה. אבל באמת יש לדחות חדא מנ"ל דחפוי הבתים הוי כמו טלאה לקופתו ועוד אם ע"י החפוי הזה עצמו יצא מתורת אוכל להעשות עור הוי תעשה ולמ"ה וכו' וכעת לא מצאתי גלוי לדין זה וכו' ואפשר דה"ה לענ"ד בעור עוף בלתי מעובד וכו' עכ"ל וסיים בצ"ע. ותמיהני ע"ש שלא מצא גלוי לדין זה. והרי לנגד עיניו לשון הרמב"ם שם בפ"ג הל' ט"ו העור שמחפין בו התפילין ושעושין ממנו הרצועות הוא עור של בהמה או חיה או עוף הטהורים וכו' ועור הרצועה צריך עיבוד לשמה אבל העור שמחפין בו א"צ עבוד כלל וכו' עכ"ל. והנה גלוי דעור העוף כשר לחפוי בלי עיבוד. וא"כ ה"ה לעור השליל דודאי לא גרע עור השליל מעור העוף וכמ"ש הבעה"ת סי' ר"ז לענין עור שליל לענין כתיבה וז"ל ונראה דכשר הוא ושפיר מתקרי עור וכו' ולא גרע מעור עוף טהור דכשר וכו' עכ"ל. וכ"כ התוס' במס' שבת דף ק"ז ע"א ד"ה אמר שמואל דעור של עוף מסתמא הוי כמו בשר שרך הוא: גם מ"ש דמנ"ל דחפוי הבתים הוי כמו טלאה לקופתו. לא ידעתי מקום הספק ופשיטא דלא גרע. והרי הרמב"ם בפ"א מהל' אבות הטומאה הל' ט' כתב ואם עשה בהן מעשה שבטלן (מאוכל) טהורין וכו'. ועשיית הבית ודאי חשיב מעשה: גם מ"ש דהוי תעשה ולמ"ה. תמוה מאוד. חדא דמיד בתחלת המעשה יצא מכלל בשר ונכנס לכלל עור. וגמר הבית הוא מן עור גמור. ועור אפי' נאמר דלא יצא מכלל עור עד שנגמר הבית מסתברא דבאים כאחד. ומה שכתב דדמי למ"ש תוס' בפ"ק דסוכה דף י"ג ע"ב ד"ה אם. הנה באמת שהתוס' כתבו שם כעין זה בתירוץ האמצעי. אבל הרי כתבו שם עוד שני תירוצים. וכפי הנראה התירוץ השלישי חשבו לעיקר ע"ש: ובר מן דין בעיקר הדבר נראה לפע"ד פשוט דלא שייך בזה כלל תעשה ולמ"ה. דהא בעשיית הבית עוד לא נגמר התפלה עד לאחר שמניחין לתוכו הפרשות ותופרין אותו: