ובקלף או פחות או יותר. זהו לשון הרמב"ם. ובגמ' ב"ב דף י"ד שאלו את ר' שיעור ס"ת בכמה אמר להן בגויל ששה בקלף בכמה איני יודע. ופירש"י בגויל שהוא עב והקיפו גדול צריך ששה טפחים זו. היא מדה להיות נגמר בששה טפחים בכתב בינוני עכ"ל. ומשמע דבקלף שהוא דק בפחות מששה טפחים נגמר. ובודאי פשטא דמילתא הכי היא. והרמב"ם שכתב או יותר צ"ע. ונתעורר בזה בס' מלא"ש. וכתב וז"ל וצ"ל דמפרש גויל שהוא כבד שיערו חז"ל בששה טפחים אבל קלף שהוא קל אפשר דיותר מששה טפחים נמי שפיר דמי עכ"ל. ואינו מובן. דאעפ"י שהגויל דק מ"מ כיון שארכו כהקיפו ומהודק היטב וצריכין בקלף להוסיף עורות וא"כ מאי בין כבדו של גויל לכבדו של קלף. ולפע"ד אפשר לומר כי דרכם היה שהעור הדק שאין בעוביו כדי לחלקו היו עושין ממנו גויל. והעור העב היו מחלקין ועושין ממנו קלף וגם דוכסוסטות. ולכן לפעמים היה הקלף יותר עב מן הגויל:
לשכת הסופר · סימן י״ג, ב׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Keset Hasofer, Ungvar 1871
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך לשכת הסופר, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.
