לשכת הסופר · סימן י׳, ד׳

וי"א דסגי במחשבה. הב"ח כתב דהכי משמע מהא דתניא הרי שהיה צריך לכתוב את השם וכו' מכלל דבנתכוין לכתוב השם וכתב את השם א"צ להעברת קולמס ולקדשו דבמה שנתכוון במחשבתו לכתוב את השם לשם קדושת השם די בכך בדיעבד. והט"ז דחה דקמ"ל דאף בנתכוין לכתוב יהודה שזהו טעות גדול מהני העברת קולמס. ועמ"ש בזה בנה"כ. ולפע"ד דברי הב"ח תמוהים בזה. שהרי איהו נמי מודה דאם לא היה לו אף כוונה לשם קדושה אפי' בדיעבד צריך העברת קולמס. ואיך אפשר לומר דזהו דיוק מדנקט ונתכוין לכתוב יהודה וכו'. א"כ דוק מיני' דוקא נתכוין לכתוב יהודה. הא לא נתכוין לכתוב לא יהודה ולא את השם כשר. והא ליתא. ובע"כ צ"ל כהט"ז. ולפום מאי דאיתא במ"ס (פ"ה ה"ג) דת"ק קאמר מוחקו וכותב את השם. בלא"ה ליתא לדיוקו של הב"ח. דאם לא היה נתכוין לכתוב יהודה לא היה רשאי למוחקו. וכן לפום מאי דאיתא בירושלמי (הביאו הרשב"א בפ' הבונה) דרבנן לדברי דר' יהודה הוא דקאמרי. לדידן כתב עליון אינו כתב ופסול. אלא לדידך דכתב עליון כתב אודי לן מיהות דאין השם מן המובחר. י"ל דדוקא כשנתכוין לכתוב יהודה אין השם מן המובחר משום דגנאי הוא שיהי' נכתב על שם שנכתב לשם חול. אבל אם היה כותבו בסתם (ומכ"ש בכוונת השם אך לא באמירה) שפיר היה מן המובחר לדעת ר' יהודה להעביר עליו קולמס דס"ל כתב עליון כתב (ונדחה בזה מ"ש בנה"כ): ולדינא. הנה הב"י באו"ח סי' ל"ב הביא מ"ש בס' ארחות חיים דלדעת בעה"ת אינו צריך שיאמר בפירוש אלא בתחלת הכתיבה אבל מחשבה ודאי בעי על כל שם ושם וכן דעת הרמב"ם ז"ל עכ"ל האו"ח (ולכן פסק שם הרמ"א דיש להקל בדיעבד) והב"י תמה עליו וכתב וז"ל ויש לתמוה עליו שכתב כן בשם הרמב"ם שהרי הרמב"ם דבריו סתומים כדברי הגמ' ואין בהם הכרע וגם מ"ש בשם בעה"ת אינו מכוון שהרי מסופק הוא אי סגי במחשבה עכ"ל. ולפע"ד הנה במ"ש הרמב"ם וז"ל הכותב ס"ת או תפילין או מזוזה ובשעת כתיבה לא היתה לו כוונה וכתב אזכרה מן האזכרות שבהן שלא לשמן פסולין עכ"ל. בזה יש די הכרע דבכוונה סגי למשוי' לשמה. והבעה"ת אף שהוא מסתפק אי סגי במחשבה או בעי' דוקא אמירה. הנה בסוף סי' קצ"ב כתב וז"ל. ונכון לפרש בכתבי הקדש בתחלת כתיבתן ולומר שיכתוב הכל לשם תורת ישראל ולשם תפילין ומזוזות והאזכרות יכתוב לשם קדושה עכ"ל. ומוכח דעתו דבתחלת הכתיבה נכון לפרש באמירה. אבל באזכרות די בכוונה. והיא דעת הרא"ש והטור כפי מה שפי' הט"ז דעתן דמאחר שאמר בתחלת הכתיבה שהוא כותב לשמה. די אח"כ באזכרות כוונה לחוד (ומ"ש בנה"כ שכבר קדמו הב"ח אנכי לא מצאתי זאת בב"ח): ולפי מה שהסכימו האחרונים ז"ל דגם בהתחלת הכתיבה בדיעבד סגי במחשבה לחוד וכמ"ש בבאה"ג סי' רע"ד. הנה פשוט דגם בקדושת השם הכי הוא: ונראה לפע"ד ראי' דסגי בכוונה מירושלמי פ"ג דסוכה ופ"א דמגילה דאמר רב שמעית מן חביבי אם יתן לי אדם ספר תלים של ר"מ מוחק אני כל הללויה שבו שלא נתכוון לקדשו (דס"ל שהוא חול) מדקאמר שלא נתכוין לקדשו ש"מ דבכוונה תליא מילתא. וקצת יש לדחות דמשום היתר המחיקה הוצרך לומר שלא נתכוין. דאלו נתכוין אע"ג דהספר אינו כשר מ"מ למחוק את השם עכ"פ היה אסור. אבל אינו נראה כי בשלמא אם הדין הוא והדרך הוא לקדש בכוונה שפיר אמר שלא נתכוין לקדשו לאפוקי ממה שעושין בשם שהוא קודש. אבל אם הדין והדרך הוא לקדש בפיו. א"כ או דהול"ל שלא אמר לקדשו או דהול"ל סתם שלא קדשו: