לשכת הסופר · סימן א׳, ד׳

או חרש או שוטה. בגיטין דף מ"ה ע"ב תני רב המנונא ברי' דרבא מפשרוניא ס"ת תו"מ שכתבן מין ומסור נכרי עע"א ועבד ואשה וקטן וכותי וישראל מומר פסולין שנאמר וקשרתם וכתבתם כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה וכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה. וכ' שם בבכור שור וז"ל נראה פשוט דה"ה לחרש ושוטה ובאמת צריך טעם מ"ט לא תני להו בברייתא דהא הני נמי פטירי מכל המצות כמ"ש ריש חגיגה וכו' עכ"ל. ונראה לפע"ד די"ל דחרש ושוטה לא איצטריך למיתני דהא קתני להו בריש חגיגה דאינן במצוות. וקטן איצטריך לי' משום דהתם קתני איזהו קטן כל שאינו יכול לרכוב וכו'. והיינו דאם הגיע לחינוך חייב בראייה. והנה קטן שהגיע לחינוך תפילין אביו חייב לקנות לו תפילין. וצדד הנו"ב בתנינא או"ח סי' א' דמש"ה מקרי בר קשירה. אבל דעת המרדכי דאכתי אינו בר קשירה משום דחינוך אינו רק מדרבנן. וי"ל דלהכי איצטריך למיתני קטן לאשמעונין דאפי' לאחר שהגיע לחינוך לא מקרי בר קשירה וכדעת המרדכי: או י"ל משום דהאב חייב ללמד את בנו תורה אפי' בקטנותו. ובקידושין דף כ"ט ע"ב ללמדו תורה מנלן דכתיב ולמדתם אותם את בניכם ומשמע שהוא מן התורה וה"א כיון דהקטן שייך בלימוד תורה מדאו' יהא כשר לכתוב ס"ת קמ"ל דלא. והיינו משום דמ"מ החיוב דלימוד על האב הוא דרמיא ולא על הקטן. או משום דבקשירה דוקא תליא מילתא כמ"ש בשאג"א שהבאתי בס"ק שלפני זה. ע' שיבת ציון סי' ד': ובס' כסא רחמים מ"ס פ"א הלכה י"ג מביא דהאגודה גריס שם גם חרש ושוטה: