ולפי שיטת הירושלמי הבנתי סברת הגמרא דמשני מהו דתימא התם הוא דאדחי לה מהאי ביתא לגמרי, פירוש דרב אמר כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבוא עליה ה"ה כאשת אח שיש לה בנים, ולכך אמר דדוקא בהך דאדחי לה מביתא לגמרי דאז דומה ממש לאשת אח שיש לה בנים דאף כי מתו הבנים אחר כן בכ"ז פטורה מחליצה והיא אסורה ליה משום אשת אח, דדרכיה דרכי נועם כתיב כמו דאמר לקמן (דף פ"ז ע"ב) ה"נ כן, אבל היכי דלא אדחיה מביתא לגמרי אימא דלא דמיא לאשת אח שיש לה בנים ושריא כי מתה אשתו אחות יבמתו להתייבם, קמ"ל דכל שאין אני קורא בשעת נפילה כו' ה"ה אשת אח שיש לה בנים ואסורה אבל כאן שהיתה צרת ערוה בשעת נשואין לא שייך לחלק בין היכי דאדחיה לה לגמרי מזיקת יבום, דאם לבנים בעית לדמינהו, הלא היכי שהיו לו בנים בשעת הנשואין ומתו מתייבמת, וע"כ משום איסורא דלא תקח אשה אל אחותה לצרור שני, ומאי נפק"מ בין היכי דאין לה זיקת יבם כלל ודוק. נחזור לעניננו, דהירושלמי סבר דאפילו כנס ולבסוף גירש שרי, וגם זה לא מצי לדייק למעוטי מת בלא גירש, דכיון דמת ולא כנסה להנכרית א"כ פקע זיקתו למפרע ולא הוה צרת אחות אשה בזיקה כלל, וזה מבואר הכל כפי מה שבארנו בס"ד:
קונטרס זיקה · סימן ח׳, ג׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך קונטרס זיקה, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.