קונטרס זיקה · סימן ל״ח, ג׳

אולם מגמרא זו דאמר (בדף י"ט ע"ב) חלץ לבעלת מאמר לא נפטרה צרתה, מ"ט כו', ואין ספק מוציא מידי ודאי, הו"ל למימר דאינה קונה רק מדברי סופרים, ומן התורה אינה צרתה כלל, ואיך תהיה נפטרת בחליצת אשת אחיו שלא היה בעולמו, זה מורה דלר"ש מספקא ליה אי קונה קנין גמור מן התורה, אך מזה אין ראיה, דהגמרא אזלא אפילו תימא דמאמר קונה ד"ת, ולרווחא דמילתא נקט, ונתבטלה תמיהת רבנן בתוספות (כט, א ד"ה לא תימא) לר"א דאמר דלב"ש אינו קונה מאמר אלא לדחות בצרה בלבד, דהא ר"ש מספקא ליה אם קונה דבר תורה לגמרי, ולפמש"כ לק"מ, ואפילו אם תימא דהגמ' סוברת דלר"ש מספקא אם קונה מן התורה לא קשה להנך אמוראי דמפרשי בב"ש כן, משום דאינהו מפרשי בדר"ש כדפרישית, אולם ראיה עצומה לזה, דכבר פירשו רבנן בתוספות (ד"ה ומדאורייתא) בקדושין (דף יט, א) דביאת קטן אינה דבר תורה, דנתמעט מאשת איש ולא אשת קטן, ורק מדברי סופרים עשאוה כמאמר בגדול, ואפ"ה אמרו סוף האשה רבה (שם צו, ב) בשם ר' שמעון בבן ט' שבא על יבמתו, ומשהגדיל נשא אשה אחרת, ומת, דמייבם לאיזו שירצה וחולץ לשניה, ובתוספתא (עיין פי"א הי"א) אמר זה הלשון עצמו שאמר גבי מאמר, אם ביאתו ביאה אשת שני הוא בועל, ואם ביאתו אינה ביאה אשת ראשון הוא בועל, ואטו מספקא ליה אם ביאת בן ט' הוי ביאה, רק דאימור דרבנן תקנוה שיהא כאילו קונה לגמרי, או אינו קונה כלל וכלל, אבל לא שיהא קונה ומשייר, וזה כמו דפרישית בס"ד: