ואין לומר דממנ"פ באותו מקצת שאינו קונה הלא היא אינה צרת ערוה כלל, ובאותו מקצת שקונה ג"כ אינה צרת ערוה, דאילו היתה קנויה לגמרי הלא אינה ערוה, וגם היא עצמה מותרת, שהוי יבם ואח"כ נולד, וא"כ באותו מקצת שהיא צרתה אינה ערוה, וכמו שכתבו רבנן בתוספות שם סד"ה ר"ש, דז"א, דהירושלמי (פ"ב ה"ב) רצה לומר כן, ודחה דכל יבמה שאינה כולה לפנים [היינו ליבום] צד הקנוי שבה נידון משום ערוה, וערוה פוטר צרתה, וכה"ג אמר לקמן בקדושי קטנה דרבנן, בפרק ב"ש (פי"ג) הלכה ו', אבל ר"ש לטעמו, דסבר דחכמים עשו כאילו קונה לגמרי דבר תורה, ותו אינה ערוה כלל, ואם אינה קונה אינה קונה כלל, ועיין רמב"ן במלחמות בפרק ב"ש (לז, ב בדפי הרי"ף) שמפרש שם גבי קטנה דאם נאמר דקנויה ואינה קנויה לא שייך סברת הירושלמי עיי"ש:
קונטרס זיקה · סימן ל״ח, ב׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך קונטרס זיקה, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.