קונטרס זיקה · סימן ל׳, ג׳

האמנם לדונם לכף זכות נראה שהסוגיא דחקתם, דפריך (שם כח, א) ולימא ליה דלא ידעינן הי נפיל ברישא, אי הכי היינו דתני קדמו וכנסו יוציאו כו', אלא (שני) [שניה] אמר חבראי שניה יבם אנא ראשונה מייבם, הרי דהיכי דאחד מייבם השניה תו מותר אחיו בראשונה, דהוי הותרה ונאסרה וחזרה להתירה, ולא אמרינן דהוה ביאה פסולה מה שבא על השניה, אף על גב דר' יוחנן סבר יש זיקה, דהא ר' יוחנן למיתה לא חייש, ואמאי לא יתייבמו שניהם, וכמו שהכריחו בתוס' (כז, ב ד"ה איתיביה) דע"כ יש זיקה ס"ל, וכן הביא הב"ש בהדיא מהך סוגיא מקור לדינו. אולם כאשר הצענו ובררנו הוא דבר בלתי אפשרי. לכן נראה לתרץ דלא מקריא ביאה פסולה דוקא אלא כמו ביאה שאחר גט ואחר מאמר בחברתה שאין לה היתר לעולם בו, משא"כ היכי שמצי מייבמה בהיתר, אף על פי שכעת היא אסורה עליו, אין זה ביאה פסולה, וכיון דעל צד הספק סבר ר' יוחנן דאם כנס לא יוציא, דמצי אמר אנא ראשונה נסבית, א"כ הראשון שייבמה בלא נודע איזה נפלה ראשונה, ליכא למימר דהוי ביאה פסולה, דהא הוי מצי להיות מותר בה ע"י שיחלוץ אחיו לחברתה, ואחר כך יכנוס את זו, ואז לא מפקינן מניה, דאמרינן ראשונה נסיב וחזרה להיתרא אחר שחלץ אחיו, רק החסרון הוא דאיהו נסיב מקמי חליצה של חברתה, אבל ביאה פסולה לא מקריא, כיון דמצי אתיא לכלל היתר בה אם קדם וחלץ חבירו לשניה, וזה נכון, וכיוצא בו כתב הרשב"א הבאתיו לעיל, לפרש דברי רש"י (שם כז, א) בד"ה אלא צרה דלאה תיפטר, דחליצת לאה כשרה, דאי בעי הוי מצי ליבומי, דפירש לאחר שיחלוץ צרת רחל, יעו"ש, ולעיל הארכתי בזה, אבל בכנס אחד השניה קודם, דאין לו היתר כלל בה אף אם יחלוץ לראשונה קודם, תו הוה ביאה פסולה, כש"כ מהא דחשיב לחליצתה חליצה פסולה, וזה דרך נכון בס"ד: