אולם לפי דברינו יתכן דאדלעיל קאי, דאמר משום הכי תמתין עד שתגדיל ותחלוץ דילמא קדים בעיל חרשת ברישא, והו"ל ביאה דקטנה ביאה פסולה, ע"ז אמר אלא אי אמרת רבי נחמיה וחרשת קנויה ואינה קנויה וקטנה קנויה ומשוירת, וא"כ כי בא על הקטנה קודם בעיא חליצה לכשתגדיל, דילמא קדים ובעיל חרשת ברישא, ותו הדר בא על הקטנה, דאז ביאת הקטנה אסורה משום ספק, דילמא החרשת קנויה לגמרי, וקמה הקטנה בלא יבנה, לכן אז הקטנה צריכה חליצה, שמא החרשת אינה קנויה, ואפ"ה ביאתה פסולה, משום דמספיקא אסורה לו, שמא החרשת קנויה ליה לגמרי, לכן הוי ביאה פסולה, ולא אמרינן דממנ"פ יוצאת בגט, אי חרשת קנויה לגמרי הרי תו אין הקטנה זקוקה כלל, ואי החרשת אינה קנויה כלל ביאת הקטנה כשרה היא, דז"א, כיון דאסורה משום ספק הוי ביאה פסולה, וכסברת הרשד"ם הנ"ל, ע"ז אמר הא ר"נ אמר ביאה פסולה פטרה, ואמאי צריכה חליצה, וכ"ז לפום הס"ד, אבל לפי המסקנא לא נאמר כן, דהא בשני אחין נשואין שתי אחיות יתומות, קטנה וחרשת, ומת בעלה של חרשת, דהחרשת אסורה, שמא הקטנה קנויה, ונפקא משום אחות אשתו, ואפ"ה כי בא על החרשת נותן לה גט, והותרה משום ממנ"פ, אי קטנה קנויה תו אין ביאתה כלום, ואי קטנה לאו קנויה שפיר יבם (יבמות שם), ולא אמרינן דכיון דמשום ספק אסורה תו הויא ביאה פסולה, ולא סגי בגט, וכן בהך בבא גופא דסיפא, דמי שהיה נשוי שתי יתומות, קטנה וחרשת, ומת, דבא על הקטנה ותו אסורה החרשת מספק, שמא הקטנה קנויה לגמרי, וקמה חרשת בלא יבנה, ואפ"ה כי הדר בא על החרשת יוצאה החרשת בגט משום ממנ"פ, דביאה שניה או דאינה זוקקת, או דכשירה, והיינו כמו שנבאר בסמוך, דמשום ספק אף אם הוי האיסור דבר תורה, מ"מ כיון דממנ"פ או דאינה זקוקה או דכשירה הואי מקריא ביאה או חליצה כשרה, ודלא כהרשד"ם, אך בפשט הגמרא לפום הס"ד הוא נכון למעיין בשטחיות השמועה:
קונטרס זיקה · סימן כ״ז, ב׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך קונטרס זיקה, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.