כז) ובזה נראה לפרש הך דאמר בפרק ב"ש (יבמות) דף קי"א ע"א אי ר"נ אימא סיפא, מי שהיה נשוי שתי יתומות קטנה וחרשת כו' כיצד תקנתן, חרשת יוצאת בגט וקטנה תמתין עד שתגדיל ותחלוץ כו', אלא אי אמרת ר' נחמיה הא אמר ביאה פסולה פטרה, אלא ש"מ רבנן היא. והנה פשטיות הגמרא צ"ב, איך היא ביאה פסולה, דאם נאמר דכר' נחמיה אתי נאמר דחרשת קנויה ואינה קנויה, קטנה קנויה ומשוירת, א"כ כי בא על הקטנה קודם במאי הוי ביאה פסולה, ורש"י (שם ד"ה אלא) הרגיש בלשונו הזהב, ז"ל, ואי נמי חשיב לה פסולה משום דקיימא זיקת חרשת, דאיכא למימר קנויה לגמרי עכ"ל, דלפי המסקנא ודאי דאין זה ביאה פסולה, דהרי מסקינן דחרשת קנויה ומשוירת, וקטנה קנויה ואינה קנויה, ואפ"ה בבא על החרשת תחילה מוציאה בגט, ולכתחילה אמר דכונס החרשת ומוציאה בגט, אף על גב דקטנה אפשר דקנויה לגמרי וזיקתה רמיא עליה. אולם דחוק ליחס זה גם לפי הס"ד, דאטו משום דזיקת חברתה רמיא עליה הוי ביאה דאידך ביאה פסולה, וסברא רחוקה כזו לא מצאנו, אטו מה דשרי רב לכתחילה הוי מחשבינן זה לפום ס"ד לביאה פסולה:
קונטרס זיקה · סימן כ״ז, א׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך קונטרס זיקה, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.