קונטרס זיקה · סימן כ״ג, ב׳

אבל מצאנו לרבינו (הל' יבום פ"ז ה"י) שדעתו כשיטת רש"י, דכל חייבי לאוין ועשה הוי החליצה פסולה, ואינה מועלת לפטור הצרה, כיון דהוה חליצה גרועה, והך דתני לעיל כ' ע"ב איסור מצוה ואיסור קדושה בא עליה או חלץ לה נפטרה צרתה מיירי דשניהן איסור מצוה וקדושה, דחליצת שניהן שוות (הרב המגיד) ובכ"ז כתב רבינו (שם פ"ו ה"י) כי בעלו קנו ופטורין צרתן, וסתמא נקט, אלמא דלא הוי ביאה פסולה, והגר"א (בשו"ע אה"ע אות מ"ה בסימן ק"ע) הניח בצ"ע, וכן הקשה עליו הלחם משנה פרק ו' ה"י. ונראה לענ"ד דבאמת הא הוה חייבי לאוין, רק הטעם דעשה דוחה ל"ת, וניחזי, דהא כ"מ שיכול לקיים שניהם אין עשה דוחה ל"ת, והכא אפשר בחליצה, אך כבר פירש רבא לעיל (יבמות כא, א) טעמו דחליצה במקום יבום לאו מצוה, וטעמו, דכתוב בקרא לייבם, רק אם לא יחפוץ אז מצוה בחליצה, אבל כשחפץ לייבם חליצה לאו מצוה, ומה"ט גופיה לא אמרינן דהא אפשר לקיים בצרה ליבמה, ובכה"ג דאיכא צרה אפשר לקיים שניהם, וא"כ אם בעלה אמאי קנה, דהא לא ניתן לדחות, דזהו בדותא, דהא השתא שאינו חפץ לייבם הצרה ורוצה לייבם הערוה מקרי א"א לקיים שניהם, דוגמא דדחי עשה דציצית ל"ת דכלאים, אף על פי שאפשר לו שלא ילבש בגד שיש בו ד' כנפות, מ"מ זהו לא מקרי אפשר לקיים שניהם, וברור.