קונטרס זיקה · סימן ט״ז, ה׳

אך צ"ע להבין אכתי סברת גמרא דילן, כיון דבארנו דעל ידי החליצה נפקע הזיקה למפרע מן האחין, א"כ כי חלץ לראשונה אמאי אסור שני בשניה, הא השניה אינה אחות זקוקתו כלל, ואי משום שעמדה עליו שעה אחת באיסור, הא בכה"ג שבידו להסיר הזיקה אז קרינא בה בכל עת שהיא ראויה ליבום, ולקיים יבמה יבא עליה, וסייעתא לזה מהא דאמר בפרק האשה רבה (יבמות צב, ב) ביבמה שנתקדשה לזר, לשמואל דקדושין תופסין ביבמה לשוק אם היה יבמה ישראל נותן לה שני גט והותרה לו, הרי אף על גב דשמואל סבר בפרק החולץ (מא, א) דיבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה אסורה עליו עולמית כיון שנאסרה שעה אחת, בכל זאת כאן סבר שמואל דשרי, וליכא למימר דתמן רב אשי אמר, אבל לשמואל הכי נמי דאסורה, דזה אינו, דרבנן בתוספות בפ"ק (דף טז, א) ד"ה בני צרות כתבו דמהאי טעמא בקדשה זר לא נפקע הזיקה לשמואל, משום דיבמה שנתקדשה לשוק אפשר לתקן ע"י גירושין שתתייבם, הלכך לא פקע זיקה, וצריך מובן, דאפילו אם יגרשנה ג"כ תהא אסורה, כיון שנאסרה שעה אחת בינתים לשמואל לטעמיה, ואם נאמר דמשום דלא פקע הזיקה ע"י קדושין, לכן אח"כ שגירשה מותרת, משא"כ תמן דנאסרה מחמת אחות אשה מידי דנפקע הזיקה, ולכך אף על גב דזקוקה היא מחמת יבם השני בכ"ז אסורה לו לעולם, אם כן חזר הסיבה להיות מסובב, דהא מה דקדושין אינן מפקיעין זיקה הוא משום שכיון שיכול לבוא לידי היתר ע"י גירושין, והיתר הבא ע"י גירושין הוא מחמת דקדושין אינן מפקיעין הזיקה, היא הפכא והיא מתהפכא, וצ"ל דסברא הוא, היכי שההיתר בידינו להביאו בזה לא אמרינן כיון ששעה אחת אינה ראויה ליבום תו אסורה עליו עולמית, ותו מהאי טעמא לא פקעי זיקה, דהא בידינו להתירו, ונמצא כש"כ לנידון דידן, שאף על גב שחלץ לראשונה אין השניה אסורה כלל ליבום, דמשום אחות זקוקה ליכא, דחליצה מפקעת למפרע, ומשום ששעה אחת עמדה באיסור ליכא, כיון שבידינו הוא שאחד יחלוץ, א"כ אני קורא בה תמיד שהיא ראויה ליבום, היינו שאחד יחלוץ, ולא תהיה השניה אחות זקוקה: