והנראה דלטעמייהו אזלי, דלהבבלי דסובר דבעי שיעשה מעשה, או לחלוץ או לייבם, אז נפקע הזיקה למפרע מן האחין, הא במיתה בכדי לא פקע, ולכן כל זמן שלא נעשה המעשה הרי אין אני קורא בה יבמה יבא עליה, וכאילו לא הותר אז איסור אשת אח, אף שבאחותה ובאמה הותר, בכ"ז לגבי איסור אשת אח לא חזינא כאילו היתה מותרת מעיקרא, וסוף סוף שעה אחת לא היתה ראויה ליבום, אבל לשיטת הירושלמי דסובר דאם לא הגיעה הזיקה אל תכליתה, חליצה או יבום, אינה זיקה כלל, ואם מת או מתה ולא עשו בה מעשה בכ"ז בטלה הזיקה מעיקרא, א"כ שפיר אמר היכי שפקע הזיקה הוי תו כאילו לא עמדה שעה אחת באיסור כלל, כיון שלהפקעת זיקת אחותה מעליו לא היה חסר מעשה כלל, משא"כ להבבלי דסובר דבלא מעשה להפקעת הזיקה מעל האחין לא סגי, לכן אף על גב שחלץ לראשונה, ונמצא שנפקע הזיקה מאחיו למפרע ממנה, בכ"ז השניה רואה אני כאילו עמדה עליו שעה אחת באיסור, בינה זאת, כי הוא נכון, והמחברים לא ביארו המחלוקת בין הבבלי וירושלמי, לכן הארכתי [ולפי פירושי זה יתבאר היטב סוגיא דירושלמי ריש פרק ד"א, והמבין יבין מעצמו]:
קונטרס זיקה · סימן ט״ז, ד׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך קונטרס זיקה, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.