קונטרס זיקה · סימן ט״ז, ב׳

והא דאמר יגמור אף באחיות, אף על גב שהאחות היינו רחל [לדמיון] היתה אסורה מחמת אחות זקוקתו כ"ז שלא חלץ לצרת לאה, והוי באיסור, וכיון שנאסרה שעה אחת אסורה עולמית, ע"ז נתבונן, דכבר ביארנו שיטת הבבלי דחולק על הירושלמי, וסובר דאין לחלק כלל בין שיבמה להיכי שמת או מתה, ושומרת יבם שמתה אמר שמואל דיש זיקה (יבמות יח, ב) וזיקה בכדי לא פקע, ואסור באמה. בכ"ז היכי שעשה מעשה שחלץ, הלא מותרין האחין באחות החלוצה, כמפורש במשנתנו פרק החולץ (שם מ, ב), וכן כי חלץ לאחת ופקע הזיקה מצרתה, ואף לר' יוחנן דאמר (שם י, ב) דאין חייבין כרת האחין על הצרה וכש"כ הוא, זה רק משום מי איכא מידי דאי בעי האי כו' והשתא קיימו עלה בכרת, אבל לזה נפקע הזיקה, ולכן מותר בקרובת צרת חלוצתו, רק דהירושלמי מדמה זה למיתה, ובבלי סובר דהיכי דעשה מעשה עדיפא, ואז נפקע הזיקה, אבל במיתה אמרינן דאילו היה חי היה מיבם, ואדרבא ע"י מיתה עדיפא טפי, כמו שמבואר באות ב', ונראה דמשום זה אמר ר' יוחנן (שם כז, ב) דסבר דאם מתה שניה מותר בראשונה, דאם חלץ אחד לשניה מותר השני ליבם את הראשונה, אף על גב דר' יוחנן סבר דיש זיקה, ונאמר דהראשונה הוי אחות זקוקתו, וכאלו מתה השניה היה אסור באמה. אך זה בדותא, דהא האחין מותרין בקרובת חלוצתו, כיון דנפקע הזיקה למפרע ע"י מעשה החליצה שעשה האח בה נעקר זיקתה מאחיו הנשארים למפרע: