הלכות גדולות · סימן ע״ג, ה׳

(קדושין ח.) ת"ר עגל זה לפדיון בני טלית זו לפדיון בני אין בנו פדוי עגל זה בחרש סלעים לפדיון בני טלית זו בה' סלעים לפדיון בני בנו פדוי והוינן בה היכי דמי אי נימא דלא שוי חמש סלעים משום דאמר בחמש בנו פדוי אלא לאו דשוו חמש סלעים ובעינן מילתא דקיצא אמר רבא לעולם דלא שוי רישא דאמר אבי הבן וסופה דקבליה כהן כי הא דרב כהנא פריק בסודרא אמר לדילי שוי לי חמש סלעים א"ר אשי לא אמרן אלא גברא רבה כרב כהנא דידע לאחולי אבל כ"ע לא ש"מ כל היכא דקבליה כהן בנו פדוי וכן הלכה. והיכא דמפלא איתתא נפל בזימנא קמייתא והדרא מיעברא וילדה ההוא ולד פטור מלמפרקיה ולענין בכרותא שקיל פי שנים. (בכורות מו:) ארשב"ל פדחת פוטרת בכל מקום חוץ מן הנחלה ור' יוחנן אמר אפי' לנחלה. והילכתא כר' יוחנן דאמר כיון דנפק פדחת דיליה אע"ג דהדר עאל ונפק חבריה נוטל פי שנים ההוא דנפק פדחת דיליה ברישא וכן הלכה. (שם מז:) וכהן שמת והניח בן חלל מת האב בתוך שלשים יום חייב אותו הבן לפדות את עצמו מת האב לאחר שלשים אינו חייב אותו הבן לפדות את עצמו שהרי זכה אביו בפדיונו (מפורש לעיל) מי שפודה את בנו בתוך שלשים הרי זה אין פדוי פדאו בתוך שלשים ומת הבן בתוך שלשים אע"פ שנתן לכהן יחזיר לו חמש סלעים מת לאחר שלשים אע"פ שלא נתן יתן (קדושין כט.) ומי שלא פדאו אביו והגדיל חייב לפדות את עצמו (בכורות נא.) ומי שכתב לכהן שהוא חייב לו חמש סלעים חייב ליתן לו אבל אין בנו פדוי עד שיאמר לו הילך זה בפדיון בני (שם ע"ב) ומי שנתן פדיון בנו לארבעה חמשה כהנים בנו פדוי ואם נתנו לכהן אחד בארבעה חמשה פעמים בנו פדוי. בת ישראל בתולה דאיעבר מן גוי או מן עבד וילדה זכר לכשיגדיל אותו הבן חייב לפדות את עצמו דאמרינן (שם מד) א"ר פפא בדיק לן רבא כהנת שנתעברה מגוי מהו דהוא ברא כי גדיל מיחייב למיפרק נפשיה או לא ואמרינן ליה לאו היינו דרב אדא בר אהבה דאמר לויה שילדה מגוי בנה פטור מחמש סלעים ואמר לן מי דמי לויה לית קדושתא כהנת כיון דאיעבר מגוי נחתא לה מקדושתה והויא לה כבת ישראל ומיחייב ברה למיפרק נפשיה ומדקא מיבעיא ליה כהנת שנתעברה מגוי מכלל דפשיטא ליה דבת ישראל שנתעברה מגוי או מעבד בנה חייב בחמש סלעים. (בכורות נא.) המפריש פדיון בנו ואבד חייב באחריותו. בכור בהמה טהורה. בר ישראל דמיתיליד ליה בוכרא בעאניה כי לית ביה מום מיחייב לאקדושיה קמי שמיא ואי אית ביה מום מחוי ליה לחכם ושרי ליה ויהיב ליה לכהן וכי לית ביה מומא אסיר למישדא ביה מומא אלא שביק ליה עד דנפיל ביה מומא ממילא ואסיר לאנוחא לישא עילויה באודניה דבוכרא כי היכי דלישקליה כלב ולשדי ביה מומא דתניא (שם לד.) כל מום לא יהיה בו אין לי אלא שלא יתן בו מום מנין שלא יגרום לו שלא יניח בצק או דבילה על גבי האוזן כדי שיבוא כלב ויטלנו ת"ל כל מום אמר מום ואמר כל מום אע"ג דמיתיליד ביה מומא לית ליה רשותא למישחטיה עד דמחוי ליה לחכם והיכא דעבר ושחט לא חזינן ליה למומיה אחר שחיטה אלא אסרינן ליה דתנן (שם כח.) השוחט את הבכור ומראה את מומו רבי יהודה מתיר ר"מ אומר הואיל ושחטו שלא על פי מומחה אסור ואע"ג דקיימא לן ר"מ ור"י הלכה כר"י בהא הלכה כר"מ דאמר ר"נ אמר שמואל הלכה כר"מ בגזרותיו ואפילו מומחה דאית ליה בכור ואית ביה מום לא חזי אלא מחוי ליה לאחרים דתנן (שם לא.) כל הבכורות אדם רואה חוץ מבכורות עצמו. (ביצה כו.) ובכור דנפיל ביה מומא ביום טוב אסיר למישחטיה עד למחר ואין רואין מומין ביו"ט. (בכורות לז.) אוזן פגומה מראש השפה בעור ובסחוס כדי שתהא היד משמשת בסחוס סדוקה או יבשה שתהא נפרכת. (שם לח.) ריס של עין שנקב או שנפגם או שנסדק ובעין סומא ודאי (שם ע"ב) חורוור קבוע והמים הקבועים ובחטין פגומה כדי שתהא פגום מכאן וחטה מכאן והאמצעית ניכרת שהיא עקורה. (שם לט:) ובזנב חתוכה בין שתי חוליות ואפי' חוליא אחת (שם מ.) וברגל שבורה מארכובה ולמטה (שם לו: ותוספתא ספ"ג) מום שבגלוי הרי זה ישחט על פי שלשה דברי ר"מ רבי יוסי אומר אפילו רגלו קטועה ועינו סמויה לא ישחוט אלא על פי מומחה (שם לג:) בכור שאחזו דם ר"ש אומר יקיז אף במקום שהוא עושה מום ונשחט על אותו המום והילכתא כר"ש דברייתא. (שם לג: ותוספתא שם) העושה מום בבעל מום הרי זה לוקה את הארבעים המחמץ את המחומץ הרי זה לוקה את הארבעים המסרס את המסורס לוקה ארבעים.