הלכות גדולות · סימן ס״ז, ב׳

(נדרים נח.) תניא רבי שמעון בן יוחאי אומר כל דבר שיש לו מתירין כגון טבל ומעשר שני והקדש וחדש לא נתנו בו חכמים שיעור (ע"ז עד.) ע"ז ויין נסך וחמץ בפסח בין במינן ובין שלא במינן בין בנותן טעם ובין שלא בנותן טעם איסורן לא בטיל (חולין נח.) השתא דאמרת בזכרים שנים עשר חודש בנקבות כל שאינה יולדת אלמא טריפה אינה יולדת ואלא הא דתנן וולד טריפה רבי אליעזר אומר לא יקרב לגבי מזבח רבי יהושע אומר יקרב במאי פליגי בשעיברה ולבסוף נטרפה ובעובר ירך אמו פליגי דרבי אליעזר סבר עובר ירך אמו ואסור ורבי יהושע סבר עובר לאו ירך אמו הוא וקיימא לן דהלכתא כרבי יהושע דעובר לאו ירך אמו הוא ואלא בן פקועה אמאי משתרי בשחיטת אמו דכתיב כל בהמה תאכלו ולא שנא ספק טריפה ולא שנא ודאי טריפה (תמורה לא.) ומאי שנא מביצת טריפה דאסירא אמרי ביצה דאגידא באשכול שלה בגופה ולד מפקד פקיד פרשה ביצה מאגידא תשתרי אלמה תנן (עדיות פ"ה) ביצת נבלה אם יש כיוצא בה נמכרת בשוק בית שמאי מתירין וב"ה אוסרין משום דמיחלפא בבשרה והתנן (ביצה ו:) השוחט תרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מותרות לאוכלן בחלב אמאי דפרשא נינהו ביצת טריפה תשתרי ביצה כיון דאגידא בגופה כי גופה דמי פרשה תשתרי מיחלפא באידך וביצה גופא מנלן דשריא מדגלי רחמנא גבי ממאה דאמר חזקיה (חולין סד:) מנין לביצה טמאה שאסורה שנאמר ואת בת היענה וכי בת יש לה ליענה אלא מכאן לביצה טמאה שאסורה ודילמא היינו שמה לא ס"ד דכתיב בת עמי לאכזר כיענים במדבר מדלגבי טמאה אסר רחמנא מכלל דטהורה שריא והשתא דאוקימנא לשמעתא כולה בדאית בה אפרוח (חולין צח.) ביצים טמאות ששלקן עם ביצים טהורות שריאן בכל דהו ולא בעינן שעור בששים. כד נפל מידי מסאבא לגו קידרא משערינן ליה אי הואי בישולא שתק כההוא מסאבא שרי בישול ואי לא אסיר והני מילי דלא אימרטט אבל אימרטט לא משערינן ליה ואסיר וקידרא אי ממיני מתכות היא צריכה לפלוטה ואי דפחרא היא מיתברא. והיכא דהוה ליה עיזא וחלב מינה חלבא ועבד כמכא ושחטה ואישתכח טריפה אסור למיכל מההוא כמכא ודוקא דידעינן מקמי דניחלוב האי חלבא הואי טריפה כגון הא דקאמרינן (חולין נא.) אם הגליד פי המכה בידוע ששלשה ימים קודם שחיטה. והיכא דאישתלי ושדא כמכא דחלבא בכסא אי נמי חלב חלבא בגוכסה מחוור ליה במיא קרירי ושפיר דמי למיכל בי' בישרא מ"ט דחלבא אפילו בשעתא דחלבין ליה צונן הוא. ואי קשיא לך כמכא דחלבא דמלית הרי הוא כרותח כי אמר שמואל מליח הרי הוא כרותח היכא דאין נאכל מחמת מילחו אבל נאכל מחמת מילחו לא אמר שמואל. (שם קיא:) אר"נ אמר שמואל קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח שמואל לטעמיה דאמר שמואל מליח הרי הוא כרותח וכבוש הרי הוא כמבושל. אמר חזקיה משמיה דאביי הלכתא דגים שעלו בקערה מותר לאוכלן בכותחא צנון שחתכו בסכין אסור לאכלו בכותחא והני מילי צנון דאגב חורפיה פליט ובלע (שם קיב.) אבל קישות גריר לה לכי פסקיה ואכיל לה קולסיה דליפתא שרו דסלקא אסירי ואי פתך בהו דליפתא שפיר דמי. בעא מיניה רב דימי בר יוסף מרב נחמן מהו לאנוחי כדא דמילחא גבי כדא דכמכא א"ל אסיר דחלא מאי א"ל שרי ומאי שנא לכי תיכול עליה כורא דמילחא האי איתיה לאיסורא בעיניה. (שם צז:) אמר רבה אמור רבנן בקפילא גוי ואמור רבנן בטעמא ואמור רבנן בששים היכי דמי מין ושאינו מינו דהיתירא כגון קדירה שבישל בה תרומה וחזר ובישל בה חולין בנותן טעם מין ושאינו מינו דאיסורא כגון קדירה שבישל בה חלב וחזר ובישל בה בשר דאיסורא הוא בקפילא גוי מין בשאינו מינו וליכא קפילא דטעים ליה אי נמי איכא קפילא וליכא למיקם אטעמא כגון שמנונית דגיד הנשה משערינן ליה בששים. ומנלן דהיכא דנותן טעם לאיסור אסור דכתיב וכל משרת ענבים לא ישתה. ות"ר (פסחים מד:) משרת ליתן טעם כעיקר שאם שרה ענבים במים ויש בהן טעם יין אסור ומכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה ומה נזיר שאין איסורו איסור עולם ואין איסורו איסור הנאה ויש היתר לאיסורו עשה בו הכתוב טעם כעיקר ערלה וכלאים שאיסורן איסור עולם ואיסורן איסור הנאה ואין היתר לאיסורן אינו דין שנעשה בו טעם כעיקר. (ע"ז סז.) א"ר אבהו א"ר יוחנן כל שטעמו וממשו אסור ולוקין עליו וזהו בכדי אכילת פרס טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו ונותן טעם לפגם מותר אר"ש בן לקיש נותן טעם לפגם שאמרו אין אומרים קדירה זו חסירה מלח יתירה מלח חסירה תבלין יתירה תבלין השתא מיהא פיגמא בטעמא דגיעול. (חולין ק:) גיד הנשה נוהג בטהרה ואינו נוהג בטומאה רבי יהודה אומר אף בטומאה אמר רבי יהודה והלא גיד הנשה לבני יעקב נאסר ועדיין בהמה טמאה מותרת להם אמרו לו בסיני נאמר אלא שנכתב במקומו לידע מאיזה טעם נאסר והלכה כר' יהודה בגיד הנשה דנוהג אף בטומאה: