הלכות גדולות · סימן ס״ה, א׳

(דף קלג) דאסיר למיכל כל דמא בין דבעירא ובין דחיה ובין דעופא דכתיב וכל דם לא תאכלו וגו' וחיה בכלל בהמה (קדושין לז:) ומאי טעמא כתב רחמנא בכל מושבותיכם בחלב ודם אצטריך סלקא דעתך אמינא הואיל וכתיבי בספר קרבנות בזמן דאיכא קרבנות ליתסר חלב ודם בזמן דליכא קרבנות לא ליתסר חלב ודם כתב רחמנא בכל מושבותיכם. (כריתות כ:) ודם נהיג איסוריה בבהמה וחיה ועוף בין טמאים ובין טהורים דאי אכיל דם בהמה טמאה קאי עליה בכרת דכתיב וכל נפש אשר תאכל כל דם ונכרתה דם השחיטה בחיה בעופות בין טמאין ובין טהורין דם הנחירה ודם העיקור ודם הקזה שהנפש יוצאה בו חייבין עליו דם הטחול ודם הלב ודם הביצים ודם דגים דם חגבים ודם התמצית אין חייבין עליו רבי יהודה מחייב בדם התמצית. תנו רבנן וכל דם לא תאכלו שומעני אף דם מהלכי שתים ודם שקצים ורמשים ודם ביצים ודם דגים ודם חגבים הכל בכלל ת"ל לעוף ולבהמה מה עוף ובהמה מיוחדין שיש בהן טומאה קלה וטומאה חמורה ואיסור והיתר ומין בשר יצאו מהלכי שתים שאין בהן טומאה קלה (שם כא.) יצאו שרצים שאין בהן טומאה חמורה יצאו דגים וחגבים שכולן היתר יצאו ביצים שאינן מין בשר. לעוף ולבהמה אי מה עוף שאין במינו כלאים אף בהמה שאין במינה כלאים אוציא את הבהמה שיש במינה כלאים ת"ל ולבהמה אי מה בהמה שאינה באיסור אם על הבן אף כל הכי אוציא את העוף שישנו באיסור אם על הבנים ת"ל לעוף יצאו מהלכי שתים שאין בהן טומאה קלה (שם ע"ב) כי קאמרינן דאין בהן טומאה קלה לאחר מיתה כזית מן המת אף על גב דחיפו בבצק טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת יצאו שרצים שאין בהם טומאה חמורה ובהמה מאי טומאה חמורה אית בה אי נימא דמטמאה במגע שרצים נמי הא מטמאי במגע אלא במשא. אמר מר יצאו דגים וחגבים שכולן היתר מאי כולן היתר אי נימא דחלבן מותר הרי חיה דחלבה מותר ודמה אסור ואלא דגידן מותר הרי עוף דגידיה מותר ודמו אסור אלא דלא בעו שחיטה. אמר מר מה עוף שאין במינו כלאים מאי היא אי נימא דשרי בהרבעה והתנן וכן חיה ועוף כיוצא בהן אמר אביי לומר שאין בצמרו כלאים. אמר רב יהודה אמר רב דם שרצים לוקה עליו בכזית מיתיבי דם התמצית באזהרה רבי יהודה אומר בכרת דם הטחול דם הלב דם כליות דם איברים הרי זה בלא תעשה דם מהלכי שתים דם שרצים ורמשים אסור ואין חייבין עליו דם דגים דם חגבים מותר לכתחלה קתני מיהא דם שרצים אין חייבין עליו מאי אין חייבין עליו כרת אבל לאו חייבין עליו אי הכי ליתנייה גבי הנך דקתני הרי זה בלא תעשה ועוד הא קתני יצאו שרצים מלאו קא מפיק להו אלא אמר רבי זירא התרו בו מחמת שרץ לוקה מחמת דם אינו לוקה. אמר רב דם דגים שכינסו אסור. מיתיבי דם דגים דם חגבים מותר לכתחלה ההוא שלא כנסו כי הא דאמר ליה רב לרב שימי בר חייא אבלע לי ואנא איכול דכוותה דם מהלכי שתים בשלא כינסו אמאי אסור והתניא דם שעל הכבד גוררו ואוכלה של בין השינים מוצצו ואין חושש אלא הא דאית בה קשקשים הא דלית בה קשקשים. תנן התם (שם כב.) הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו אין עובר. אמר רבי זירא אמר רב לא שנו אלא לב עוף שאין בו כזית אבל לב בהמה הואיל ויש בו כזית ענוש כרת. מיתיבי דם הטחול דם הלב הרי זה בלא תעשה ההיא דאתאי ליה מעלמא כי קאמר רב דם דגופיה אי דאתי ליה מעלמא היינו דם איברים וליטעמיך לא קתני דם כליות וקתני דם איברים אלא תני והדר תני הכא נמי הכי ומעלמא מהיכא אתי ליה אמר רבי זירא בשעת יציאת הנפש מצרף. דם הקזה שהנפש יוצאה בו חייבין עליו ואיזה הוא דם הנפש רבי יוחנן אמר כל זמן שהוא מקלח ר' שמעון בן לקיש אמר מטיפה המשחרת ואילך. (שם כב:) דם שעל הכבד גוררו ואוכלה (רבה אכיל ליה וקרי ליה חמר בשר) דם שהנפש יוצאה בו ענוש כרת דם התמצית דם האיברין עובר בלאו דאמר רבא (כריתות ד:) חמשה לאוין בדם למה אחד לדם חולין ואחד לדם מוקדשין ואחד לדם התמצית ואחד לדם האיברין ואחד לדם כיסוי. רק את דמו לא תאכל למאי אתא לכי הא דאמר ליה רב פפא לאביי (בכורות טו.) אי מה צבי ואיל אין אותו ואת בנו נוהג בהן אף פסולי המוקדשין אין אותו ואת בנו נוהג בהן אמר ליה למאי מדמית להו אי לחולין אותו ואת בנו נוהג בהן אי לקדשים אותו ואת בנו נוהג בהן אי הכי בחלבו נמי לימא למאי מדמית ליה אלא לאו מאי אמרת אך ולא חלבו ואימא נמי אך ולא אותו ואת בנו רבא אמר אך לאותו ואת בנו הוא דאתא וחלבו מדמו נפקא דכתיב רק את דמו לא תאכל מאי דמו אי נימא דמו ממש לא יהא אלא דמו דצבי ואיל אטו דמו דצבי ואיל מי שרי אלא מאי דמו חלבו וליכתוב חלבו אי כתיב חלבו הוה אמינא אהני היקשא ואהני קרא אהני היקשא למעוטי מכרת ואהני קרא למעוטי עליה בלאו בעלמא להכי אפקיה רחמנא בלשון דמו מה דמו בכרת אף חלבו נמי בכרת והא תנא אך ולא חלבו קאמר אילו לא נאמר קאמר אילו לא נאמר קרא הייתי אומר אך ולא חלבו עכשיו שנאמר דמו לא צריך ומה עופות שאין אותו ואת בנו נוהג בהן חייב בכיסוי הדם בהמה שאותו ואת בנו נוהג בה אינו דין שחייב בכיסוי הדם ת"ל על הארץ תשפכנו כמים. רק חזק לבלתי אכל הדם למאי אתא (פסחים כב:) לדם הקזה וכי אסיר דם האברין היכא דפירש אבל היכא דלא פירש מיכליה באומצא ולית לן בה והאי מזרקא אע"ג דלא פירש אסיר דאמר רבי אבא אמר רב יהודה אמר שמואל (חולין צג.) חולין שביד אסורין אמר רב ספרא משה מי אמר רחמנא לא תיכול בשרא אמר רבא משה מי אמר רחמנא אכול דמא חתכיה ומלחיה אפילו לקידרא שפיר דמי. והיכא דקבעי למירמא בישרא בקידרא אסיר עד דמלח ליה שפיר ומחוור ליה שפיר דאמר שמואל (חולין קיג.) אין הבשר יוצא מידי דמו אלא אם כן מולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה אתמר רב הונא אמר מולח ומדיח במתניתא תנא מדיח ומולח ומדיח ולא פליגי הא דחלליה בי טבחא הא דלא חלליה בי טבחא רב דימי מנהרדעא מלח לה במילחא גללניתא ומנפץ ליה. מילחא גללניתא דמחקא ליה לדמא ולא ניעצריה לבישרא דקמיט ליה לבישרא נפיק לדמא והדר מנפיץ ליה מן מילחיה וניחוריה שפיר ושרי לבשולי. ושיעור מימלח בישרא כל שאינו נאכל מחמת מלחו ומשהי לה למילחיה עליה שיעור טוייה אמר שמואל אין מולחין בשר אלא על גבי כלי מנוקב ואי מלחיה על כלי שאינו מנוקב הוה ליה כמאן דאיבשיל ליה בדמי משום דקיימא לן דמליח הרי הוא כרותח ואסיר: