הלכות גדולות · סימן ס׳, ו׳

(פסק) אמרו לו גוים לטבח ישראל שחוט לן הא בהמה ומשכא ובישרא (שם לט:) שקלת באגרך ודם וחלב הב לן לדידן ושחט שחיטתו כשרה דהלכה כרבי יוסי דאמר אין הכל הולך אלא אחר השוחט ואף על גב דסתם מחשבת נכרי לעבודה זרה מיהו זה מחשב וזה עובד לא אמרינן והיכא דשחט ישראל לגוי בהמה לזרוק דמה לעבודה זרה או להקטיר חלבה לע"ז אמרינן יוכיח סופו על תחלתו ואסור בהנאה. (שם מא.) והיכא דהויא בהמת חבירו רבוצה בפני עבודה זרה ושחטה ואפילו אמר הריני שוחטה לעבודה זרה ולא כלום שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואפילו למאן דאמר אדם אוסר דבר שאינו שלו הני מילי גוי דבלבו לעבודה זרה אבל ישראל כוונתו לשמים והאי דקאמר הכי לצעורי לחבריה קא מיכוין. (שם ה.) ומומר אסור לאכול משחיטתו ומומר לעבודה זרה ולחלל שבתות בפרהסיא עושה יין נסך דלגבי מומר שבת ועבודה זרה כהדדי נינהו. (שם מא.) והני תיובתא שנים שאוחזין בסכין ושוחטין אחד לשום אחד מכל אלו ואחד לשום דבר כשר שחיטתו פסולה והמטמא והמדמע והמנסך בשוגג פטור במזיד חייב כי היכי דשנינהו בישראל מומר דכוונתו לשום דבר אחר היא אבל ישראל ודאי לא. אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי אתרו ביה בהאי ישראל דלא תעביד דאי לא האיך גברא בר קטלא הוא וקביל עליה התראה מאי אמר ליה אין לך מומר גדול מזה (שם יג:) והשוחט בלילה וכן סומא ששחט שחיטתו כשרה חיותא דשחטין לה בליליא אי נמי שחטה סגיא נהורא אי בדקינן לה ושחטה שפיר כשרה שחט ולא ידע אי שהה אי לא שהה אי דרס אי לא דרס מספיקא נבילה. (שם טו.) חיותא דשחט לה בר ישראל בשבת אי בשוגג שחטה בעי לשהוייה לאפוקי שבתא כשיעור מישחט חיותא ושריא אי במזיד שחט לדיליה אסור ליה למיכל מינה לעולם לאחריני שהו כשיעור משחט חיותא ואכלין. שחט את הוושט ואחר כך נשמטה הגרגרת כשרה נשמטה גרגרת ואחר כך שחט את הוושט פסולה ודוקא בעוף אבל בבהמה בעינן רוב שנים. (שם י.) שחט את הוושט ואחר כך נמצאת גרגרת שמוטה ואין ידוע אם קודם שחיטה נשמטה אם לאחר שחיטה נשמטה זה היה מעשה ואמרו כל ספק שחיטה לאיסור. (שם טו:) השוחט במוכני שחיטתו כשרה שחט במחובר לקרקע שחיטתו פסולה בתלוש ולבסוף חיברו שחיטתו כשרה נעץ סכין בכותל ושחט בה שחיטתו כשרה היה צור יוצא מאיליו וקנה עומד מאיליו ושחט בה שחיטתו פסולה (שם טז.) מנין לשחיטה שהיא בתלוש שנאמר וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת. נעץ סכין בכותל ושחט בה שחיטתו כשרה. (שם ע"ב) אמר רב ענן אמר שמואל לא שנו אלא שסכין למעלה וצואר בהמה למטה דבדרך שחיטה קעביד אבל סכין למטה וצואר בהמה למעלה לא דחיישינן שמא ידרוס והתניא בין שהסכין למעלה וצואר בהמה למטה ובין שהסכין למטה וצואר בהמה למעלה כשרה אמר רב פפא כי תניא ההיא בעופא דקליל. (ב"ק צט:) הנותן בהמה לטבח וניבלה אם אומן הוא פטור אם הדיוט הוא חייב אם נושא שכר בין אומן ובין הדיוט חייב. אמר רבי יוחנן טבח אומן שקילקל חייב לשלם ואפילו אומן כטבחי ציפורי והני מילי נושא שכר. ההוא דאתא לקמיה דרבי יוחנן אמר ליה זיל אייתי לי סהדי דמימחת לתרנגולי ואיפטרך ואם נושא שכר בין אומן בין הדיוט חייב אמר רבי זירא הרוצה שיתחייב לו טבח יקדים לו דינר. ההיא מגרומתא דאתאי לקמיה דרב טרפה רב ופטריה לטבחא מלשלומי פגעו ביה רב כהנא ורב אסי אמרו ליה עבד בך רב תרתי למעליותא מנעך מספק איסורא ורחקך מספק גזילה מדקאמרי מספק איסורא שמע מינה מוגרמת כגון ר' חנניה בן אנטיגנוס הואי דפסולה לרבי יוסי בר' יהודה ורב סבר לה כרבי יוסי ברבי יהודה (חולין יט.) והלכתא כרבי חנניה בן אנטיגנוס דקם ליה רב נחמן כוותיה. (שם מה.) אנס את הסימנין בין של בהמה ובין של עוף ושחטן טרפה. (שם לב.) אתמר אמר רב כדי שחיטת בהמה לבהמה ועוף לעוף ושמואל אמר אפילו בהמה לעוף וכן כי אתא רבין אמר רבי יוחנן אף בהמה לעוף והלכה כרבי יוחנן למעלה (שם מז.) דלא חזי לשחיטה עד כמה אמר רב נחמן עד כדי תפישת יד כי היכי דתפיש ליה איניש בתרתי אצבעי למטה דחזי לשחיטה עד כמה אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה כדי שיסעיר ושט ומאי יסעיר דקאמרינן דנפיק ביה פירצי פירצי דדמי לכרסא ולמטה כשיסעיר מי מצי שחיט והאמר רב גניבא משמיה דרב טפח בוושט סמוך לכרם זו היא כרם הפנימית והאי כי קא שחיט בכרם קא שחיט איפוך טפח בכרם סמוך לוושט ואי בעית אימא לעולם שיסעיר וכי קאמר רב בתורא דמסער טפי. והני פירצי אתיאן עד וושט (שם מג:) ותרבץ הוושט היינו מבלעתא.