הלכות גדולות · סימן נ״ב, ב׳

(תו"כ ויקרא כ"ב) תניא ר' עקיבא אומר מה ת"ל ומעלה מעל בה' לפי שכל המלוה והלוה והנושא והנותן אינו מלוה ולוה ואינו נושא ונותן אלא בעדים ובשטר לפיכך בזמן שהוא מכחש מכחש בעדים ובשטר אבל המפקיד אצל חבירו (בעדים) ואינו רוצה שתדע בו נשמה אלא ג' שביניהם לפיכך כשהוא מכחש מכחש בשלישי שביניהם לפיכך אמרו חכמים הכופר בפקדון פסול לעדות. (שבועות כב:) אמר רב חייא אמר שמואל שבועה שלא אוכל ושותה חייב אי בעית אימא סברא ואי בעית אימא קרא איבעית אימא סברא דא"ל איניש לחבריה ליזיל ליכול מידי אכלין ושתן אי בעית אימא קרא כדר' שמעון בן לקיש דא"ר שמעון בן לקיש מנין לשתייה שהיא בכלל אכילה שנאמר ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך והא תירוש חמרא הוא וקרי ליה ואכלת שמע מינה שתיה בכלל (דף קיו) אכילה היא וכי מאחר דקרא איכא סברא למה לי מהו דתימא אע"ג דמדאורייתא שתייה בכלל אכילה בנדרים הלך אחר לשון בני אדם ולא קרו אינשי הכי קמ"ל דקרו ומשום הכי קמסייעינן וקא פרכינן עלה דשבועה שתייה בכלל אכילה איתא אכילה בכלל שתייה ליכא. שבועה שלא אוכל ואכל ושתה אינו חייב אלא אחת (גיטין לה.) אמר רב כהנא אמר רב יהודה אמר שמואל מעשה באדם אחד שהפקיד דינר זהב אצל אשה אחת אלמנה נטלתו ונתנתו בכד של קמח ואפתו בככר ונתנתו לעני לימים בא בעל הדינר אמר לה תני לי דינרי אמרה לו יהנה סם המות מבניה של אותה אשה אם נהניתי מדינרך כלום לימים מת בנה וכששמעו חכמים בדבר אמרו ומה מי שנשבע באמת כך הנשבע בשקר על אחת כמה וכמה ואמרינן מאי טעמא איענשא דאישתרשי לה מקום דינר לישה ומאי נשבעה באמת כמי שנשבעה באמת דאיהי לא הוה ידעא. שמעינן מינה דמיתפיש בשבועה ואע"ג דלא ידע ושמעינן מינה דחיילא שבועה ואפילו אפחות משוה פרוטה דהא מקום לישה לא הוי שוה פרוטה ותנן נמי (שבועות כד:) יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ארבע חטאות ואשם אחד כיצד טמא שאכל חלב והוא נותר ומן המוקדשין ביום הכפורים ואמרינן ליחשוב נמי כגון דאמר שבועה שלא אוכל תמרים וחלב דמיגו דחיילא שבועה אתמרים חיילא נמי אחלב ומפרקינן כי קא חשיב מידי דחייל אכשיעור שבועה דחיילא על פחות מכשיעור לא קא חשיב. מקשינן הרי הקדש ואמרינן בעינן שוה פרוטה מכלל דשבועה חיילא אפילו על פחות משוה פרוטה וכן הלכתא ואי איכא דקשיא עליה יהנה סם המות אמאי קא מיקריא שבועה דהוה ליה אלה וכדר' אבהו. (שם לח:) שבועת הדיינין היכי משבעינן ליה אמר רב יהודה משביעין אותו שבועה האמורה בתורה דכתיב ואשביעך בה' אלהי השמים א"ל רבינא לרב אשי כמאן כרבי חנינא בר אידי דאמר בעינן שם מיוחד אפי' תימא רבנן דאמרי בכינוי נפקא מינה לאתפושי חפצא בידיה וכהא דאמר רבא האי דיינא דאשבע בה' אלהי ישראל נעשה כמי שטעה בדבר משנה וחוזר הלכתא כרבא ולא כרב פפא הלכתא כוותיה דרבא דהא לא נקיט חפצא בידיה. שבועה מעומד תלמיד חכם מיושב שבועה בספר תורה תלמידי חכמים לכתחלה בתפלין.