הלכות גדולות · סימן נ״ב, א׳

מאן דמשתבע לקיומי מלתא או לבטולי מלתא אסיר ליה למיעבר על שבועתיה והני מילי דאפיק שבועה בפומיה אבל לא אפיק שבועה בפומיה אע"ג דגמר בליביה לא מיחייב דאמר שמואל (שבועות כו:) גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו שנאמר לבטא בשפתים ולא בלב. והיכא דאישתבע לבטולי מצוה כגון דאמר סוכה שאיני עושה לולב שאיני נוטל תפלין שאיני מניח שבועת שוא הוא דאפיק בפומיה ולוקה עליה אבל בסוכה ובלולב ובתפלין לא איתסר דתנן (שם כז.) נשבע לבטל את המצוה ולא ביטל פטור. ומנלן דלא מיתסר (נדרים טז:) רב כהנא מתני לה אמר רב גידל אמר שמואל דכתיב לא יחל דברו לדברו לא יחל אבל יחל לחפצי שמים. ולא מיבעיא לבטל את המצוה דפטור אלא אפילו נשבע לקיים את המצוה ולא קיים פטור מאי טעמא כיון דמושבע מהר סיני הוא לא חיילא שבועה עליה דכתיב או נפש כי תשבע לבטא בשפתים ותנו רבנן (שבועות כז.) יכול נשבע לבטל את המציה ולא בטל יהא חייב ת"ל להרע או להיטיב מה הטבה רשות אף הרעה רשות אוציא נשבע לבטל את המצוה ולא ביטל שפטור שאין הרשות בידו דכי חיילא עליה שבועה עילוי מלתא דכי לא משתבע לא מיחייב למיעבדה אבל מצוה דכי לא משתבע מיחייב למיעבדה לא חיילא עליה שבועה יכול נשבע להרע לאחריה ולא הרע יהא חייב ת"ל להרע או להיטיב מה הטבה רשות אף הרעה רשות אוציא נשבע להרע לאחריה ולא הרע שאין הרשות בידו יכול נשבע להרע לעצמו ולא הרע יהא פטור ת"ל להרע או להיטיב מה הטבה רשות אף הרעה רשות אביא נשבע להרע לעצמו ולא הרע שהרשות בידו מנין לרבות הטבת אחרים ת"ל או להיטיב ואיזו היא הרעת אחרים אכה את פלוני אפצע את מוחו. והרעת עצמו דקאמרינן דמיחייב לאו למיחבל בנפשיה אלא כדר' יוחנן דא"ר יוחנן (מכות כד.) אהא בתענית עד שאבוא דכתיב נשבע להרע ולא ימיר ואמרינן כדרבי יוחנן ולא מיבעיא אפוקי שם שמיה ובטולי דאסיר אלא אפי' לאפוקי כי לא צריך אסור ועובר משום לא תשא (נדרים ז:) והשומע הזכרה מפי חבירו חייב לנדותו ואם לא נידהו הוא עצמו יהא בנידוי. ומאן דרגיל לאפוקי שם שמים לבטלה פסול לשבועה דתנן (שבועות מה.) שכנגדו חשוד על השבועה כיצד אחד שבועת העדות ואחד שבועת הפקדון ואפילו שבועת שוא שכנגדו נשבע ונוטל. ואמרינן (כתובות פה.) ההיא אתתא דאיחייבא שבועה בי דינא דרבא אמרה ליה בת רב חסדא ידענא בה דחשידא אשבועת שוא אפכה רבא לשבועה אשכנגדה ומפרשי רבנן דקא חזיא לה דהות מפקא שם שמים לבטלה. האדם בשבועה פרט לאונס (שבועות כו.) כי הא דרב כהנא ורב אסי כי הוו קיימי מקמיה דרב מר אמר שבועתא דהכי אמר רב ומר אמר שבועתא דהכי אמר רב כי אתו לקמיה דרב ואמר כחד מנהון א"ל אידך ואנא בשיקרא אישתבעי א"ל לבך אנסך. והיכא דמיפקדי גביה פקדון ומיגניב אי נמי מסרו ליה בהמה ומתה ניתי לבי דינא ולישתבע דלא שלח בה יד וליפטר דכתיב שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא שנא היכא דמשתבע הוא ולא שנא היכא דמשבעין ליה ועני אמן חיילא עליה שבועה דאמר מר (שם כט:) העונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה בפיו דמי ותנן נמי גבי שבועת העדות (שם לא:) משביעך אני ואמר אמן חייב מאי טעמא דכתיב ושמעה קול אלה וגו' ואשכחן נמי גבי סוטה דכתיב והשביע הכהן וגומר וכתיב בתריה ואמרה האשה אמן אמן דאמן גופיה שבועה הא דאמר רבי יוסי ברבי חנינא (שבועות לו.) אמן בו שבועה בו קבלת דברים בו אמנת דברים דכתיב ויאמר ירמיה הנביא אמן והיכא דאמר ליה בלשון שבועה אלה הוא דא"ר אבהו מנין לאלה שהיא שבועה דתנן יכהו אלהים וכן יכהו אלהים זו היא אלה האמורה בתורה וכתיב בצדקיהו ויבא אתו באלה וכתיב וגם במלך נבוכדנצר מרד אשר השביעו באלהים. והיכא דאמרי ליה בלשון ארור שבועה היא דתנו רבנן ארור בו שבועה בו קללה בו נידוי דכתיב אורו מרוז אמר מלאך ה' ואמר עולא בארבע מאה שיפורי שמתיה ברק למרוז בו קללה דכתיב ואלה יעמדו על הקללה בהר עיבל וגו' וכתיב ארור אשר לא יקים וגו' בו שבועה דכתיב וישבע יהושע בעת ההיא וגו' וכתיב בימיו בנה חיאל בית האלי קרי לה בית האלי אלמא אלה היא והתם ארור הוא דכתיב ואשכחן נמי גבי שאול דכתיב ויואל שאול את העם לאמר ארור האיש וכתיב ויהונתן לא שמע בהשביע אביו קרי לה לארור שבועה והיכא דאמר לא תרין זמני אין תרי זמני שבועה היא דא"ר אלעזר אין שבועה לא שבועה לא מנלן דכתיב ולא יהיה עוד המים למבול וכתיב כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי אלמא לאו שבועה וסברא היא מדלא שבועה אין נמי שבועה ואמר רבא והוא דאמר אין אין והוא דאמר לא לא דכתיב ולא יכרת כל בשר ולא יהיה ומדלא תרי זימני אין נמי תרי זימני והיכא דמשבעין ליה סתמא בשבועה אמורה בתורה מאי ניהו בה' אלהי השמים אי נמי בכינוי השם חיילא ליה שבועה ואי דמשבעין ליה במידי אחרינא כגון שמים וארץ לא חיילא עליה שבועה מאי טעמא סתמא שבועה האמורה בתורה היא היכא דפריש מידי אחרינא הא פריש דתנן (שם לה.) משביעני עליכם מצוה אני עליכם אוסרכם אני הרי אלו חייבין בשמים ובארץ הרי אלו פטורין ואמרינן מאי טעמא אמר אביי משביע אני עליכם בשבועה קאמר בההיא שבועה דאמר רחמנא מצוה אני עליכם בשבועה אוסרכם אני בשבועה בשמים ובארץ פטורין דאיכא למימר דלאו במי שהשמים והארץ שלו קאמר אבל ודאי בחנון ורחום אע"ג דקחשיב להו גבי כינויין הנמחקין אלמא לאו שמות נינהו כי מישתבע בגוייהו מיחייב דכיון דליכא מידי דאיקרי חנון ורחום אלא קב"ה במי שהוא חנון במי שהוא רחום דתנן בא"לף ד"לת בי"וד ה"י בש"די בצבאות בחנון ורחום בארך אפים ורב חסד ובכל כינויין הרי זה חייב (שם כט.) והיכא דאמר שבועה שאוכל ככר זו והדר אמר שבועה שלא אוכלנא הוה ליה כדבר מצוה כי קא הדר ואמר שבועה שלא אוכלנה שבועת שוא היא ראשונה בעי לקיומי ושניה לא בעי לקיומי דהוה ליה כנשבע לבטל את המצוה ואי קיימה לראשונה לוקה משום שבועת שוא ותו לא ואי בטלה לראשונה וקיימה לשניה לוקה משום שבועת ביטוי ומשום שבועת שוא דשניה שבועת שקר היא.